|
|
עמוד:14
14 דת ופוליטיקה בהגותו של מרטין בובר שהכירו בחשיבות היסוד הלאומי, היו גם מהראשונים בתנועה הציונית שזיהו את אופיו הלאומי של הסכסוך היהודי - ערבי . ואולם, משום שינקו מיסודות רעיוניים שונים בתכלית, היה בין השניים ניגוד עמוק . ז'בוטינסקי, שספג את מושגי הלאומיות האינטגרלית והושפע ממאבקי התנועה הלאומית האיטלקית, זיהה את הלאומיות עם המסגרת המדינית-הפוליטית שתכליתה לשמור על ייחוד גזעי נבדל . בובר, לעומת זאת, ינק את משנתו מרעיונות מורשתיים, ייחד מקום נרחב לרעיונות דתיים ומוסריים וראה בציונות תנועה שתכליתה להביא רנסנס דתי, ואילו למסגרת המדינית-הפוליטית ייחס חשיבות משנית . בפרק השביעי השוואה בין דוד בן-גוריון למרטין בובר מבחינת יחסם לתנ"ך . לכאורה יש דמיון בין שני האישים : שניהם הקנו לתנ"ך מקום מרכזי בעיצוב הזהות היהודית והשתיתו את דיוקן הציונות ומטרותיה על חזון מקראי . ואולם החזון המקראי שצייר כל אחד מהם היה שונה בתכלית מזה של רעהו . לשיטתו של בובר, הרעיון המקראי מתגלם בשאיפה למלכות שמַיִם בדמות מסגרת תאופוליטית, שמשמעותה הכפפת כלל היבטי החיים ל'שלטון אלוהי' . בן-גוריון, לעומת זאת, פנה למקרא בעיקר לאחר מלחמת השחרור והקמת המדינה מתוך רצון לבסס את הזיקה בין העם לארץ, לספק לזיקה זו מכנה משותף רעיוני ולהעמיד חזון חברתי שנשען על מקורות יהודיים אותנטיים . הפרק השמיני והאחרון מוקדש לדיון במערכת היחסים המורכבת בין גרשם שלום למרטין בובר . במרכז יחסים אלו עמדה הביקורת הנוקבת שמתח שלום על מפעלו של בובר בחקר החסידות . בגישתו של בובר לחסידות חלה תמורה . תחילה הציג את הפן המיסטי שבה, אבל לאחר התפתחות משנתו הדיאלוגית החל לראות בה תנועה המבקשת לקדש את ההוויה ולצמצם את הדיכוטומיה בין קודש לחול . שלום, שראה בחסידות את השלב האחרון בהתגבשות המיסטיקה וסבר שינקה את עקרונותיה מקבלת האר"י, שלל את התיאור הבובריאני המאוחר וטען שהוא צמח משאיפתו של בובר ליצור התאמה בין החסידות ובין רעיון ההומניזם המקראי . עיקר המחלוקת נגע לשני היבטים . האחד, לזהוּת המקורות המבטאים את תמצית עקרונות החסידות – האגדה וסיפורי הצדיקים לדברי בובר ; הספרות הדרשנית של ראשוני החסידות לדברי שלום . האחר קשור לשאלת מעמדה של המיסטיקה בחסידות . לדידו של בובר, החסידות חוללה תמורה במשמעות מושגים כגון 'דבקות' ו'קיבוץ הניצוצות', שעיצבו אותה כתנועה שמקדשת את ההוויה ומרחיבה את העשייה הדתית . לא כן שלום, שראה בחסידות תנועה מיסטית שאיננה מקדשת את הקיום הארצי הקונקרטי אלא מדגישה את חובתו של האדם לדבוק באלוהים, ולשחרר את הניצוצות מהקליפה . כלומר לעומת בובר, בעיני שלום החסידות מבטאת דווקא את שלילת הקיום הארצי . אחרית הדבר מפנה זרקור למרכזיות רעיון ההומניזם המקראי בפילוסופיה הדיאלוגית . בדרך זו היא משלימה את התמונה ומראה כי המאבק לתיקון עולם עובר כחוט השני לכל
|
|