מבוא העורך: נתיבים בהגותו הדתית והפוליטית של מרטין בובר

עמוד:13

13 מבוא העורך הן בזהות היהודית הן ברעיון המשיחי . לכאורה טען בובר שהעם זקוק דווקא לארץ זו כדי לממש את חירותו ואת יצירתו האותנטית . עם זאת, הוא הדגיש שאין לראות בקשר בין עם ישראל לארץ ישראל מרחב שנועד לשמר את צרכיו הפוליטיים הקיומיים או את מאווייו הרומנטיים של הלאום, כפי שסברה תורת הלאומיות האורגנית, אלא מרחב שבו העם נדרש לממש את ייעודו הדתי, לעצב 'מלכות שמים' הנושאת בשורה אנושית-אוניברסלית . בפרק השלישי דיון במשמעות שייחס בובר לציונות ובמטרות שהציב לה . ההגדרה של בובר לציונות שונה במהותה מההגדרה שנתנו לה זרמים מרכזיים כמו 'הציונות המדינית' או 'הציונות המעשית' . הוא לא ראה בה תנועה לאומית-פוליטית גרדא, אלא תנועה שתכליתה להביא רנסנס דתי . מהותו של חזון זה, שכונה בהגותו 'הומניזם מקראי' ועלה בקנה אחד עם מושגי הסוציאליזם הדתי, היא בשאיפה לעצב מסגרת תאופוליטית שתאחה את הקרע שבין קודש לחול . במילים אחרות, תכלית הציונות לחדש את ברית הקדומים בין העם, לארץ ולאלוהים כדי לכונן 'מלכות שמים' . הפרק הרביעי מוקדש לדיון במעמדה של מדינת הלאום היהודית . בעיקרו של דבר, הקמת המדינה לא הביאה לתמורה ביחסו המסויג של בובר ליסוד הפוליטי . מכיוון שלא ראה בציונות תנועה לאומית גרדא, אלא בראש ובראשונה תנועה שמבקשת לממש רעיון מוסרי-דתי, הסתייג בובר מהיסוד המדיני והפוליטי . החשש שמא תהפוך המדינה לאליל או שיתגבש 'עם מדינה', שמטבע הדברים נוטה לדחות רעיונות של צדק ושוויון, הוא שהדריך את בובר בהתנגדותו לרעיון מדינת הלאום והוא ביטא התנגדות זו בפעילותו בתנועת 'איחוד' . אף על פי כן, לאחר הקמת המדינה הכיר בובר בחשיבותה, בעיקר לנוכח מצוקת הפליטים שלאחר השואה, ומכאן ואילך שאף לממש את החזון הרעיוני-המוסרי במסגרת מדינת הלאום . ואולם שאיפתו זו נתקלה במציאות עגומה וגרמה לו למתוח ביקורת נוקבת על פעולות שונות שנקטה המדינה בשנותיה הראשונות . הפרק החמישי עוסק בסוגיית הקשר שבין מוסר לפוליטיקה . סוגיה זו נידונה רבות בפילוסופיה הגרמנית מאז יוהן גוטפריד הרדר ( Herder ) , בייחוד בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה . בעקבות ניקולו מקיאוולי ( Machiavelli ) גרסו גם הסוציולוג מקס ובר ( Weber ) וההיסטוריון פרידריך מיינקה ( Meinecke ) שיש נתק מבורך בין מוסר לפוליטיקה וקידשו את רעיון 'האגואיזם הקדוש של המדינה' . פרק זה מוקדש לדיון השוואתי בהרמן כהן ובמרטין בובר . שניהם הכפיפו את המדינה לכללי מוסר, אבל מטעמים שונים ; הרמן כהן מתוך התמודדות עם האתיקה הקאנטיאנית, ומרטין בובר בהשפעת רעיונות הסוציאליזם הדתי, ברוח מה שכונה בפיו 'מוסר הנביאים' . בפרק השישי השוואה בין משנתו הלאומית של מרטין בובר לזו של זאב ז'בוטינסקי . שני האישים ייחדו חלק ניכר ממשנתם לחקר הלאומיות היהודית, עקרונותיה ומטרותיה, ומכיוון

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא