|
|
עמוד:40
אדר תשפ"ו, מרס 6202גיליון 102 40 חסות מצרים . אליקים, מלך יהודה, מרד בבבלים בתקווה לעזרה מצרית . הבבלים הגיעו עם צבאם ליהודה, ובשנת 597 לפני הספירה הגלו אותו עם כל הצמרת הפוליטית והכלכלית לבבל במסגרת המכונה "גלות החרש והמסגר" . במקומו הם המליכו את בניה, המוכר לנו יותר כצדקיהו, שהתחייב לשמור להם אמונים ולהיות "ילד טוב" . גם הוא בדומה לקודמיו החליט "להמר" על הקלף המצרי, ולהתאכזב . לבבלים נמאס מה"משחק", וב - 586 לפני הספירה הם שבו ליהודה והפעם - בדיוק כפי שהתריעו הנביאים / "מומחי המודיעין" של תקופת בית ראשון - הם הרסו לחלוטין את ירושלים והחריבו את בית המקדש הראשון . זה עדיין לא היה הסוף : על אף החורבן, הותירו הבבלים ישות מדינית מטעמם, בראשותו של מנהיג יהודי - גדליהו בן אחיקם . את סיפורו העגום של החורבן חתם רצח פוליטי שלו, בידי שכירי חרב יהודיים של מלך עמון השכנה . והנה כי כן, העם היהודי יצא ל - 70 שנות גלות מארצו, תוצאה ישירה של "השילוש הקטלני" : הסתמכות מוטעית על אימפריה רחוקה ; פיצול פנימי ; ורצח פוליטי של מנהיג בידי קנאים יהודים . הבית השני 600 שנה לאחר חורבן הבית הראשון חזר ה"שילוש הקטלני" בהליך ונסיבות דומים . תחילה אבדה העצמאות המדינית, לאחריה נחרב בית המקדש, ולבסוף העם יצא לאלפיים שנות גלות . שוב, הייתה זו הסתמכות על אימפריה, במקום שמירת עצמאות בין גושים יריבים, לצד שנאת אחים ופיצול פנימי, ואחריהן גם פעילותם הרצחנית של קיצונים ו"שורפי אסמים" . בעוד שבתקופת הבית ראשון עלו האימפריות לגדולה בזכות עצמן ושלטו במרחב ביוזמתן, בתקופת הבית השני הגדילו היהודים לעשות, והביאו על עצמם את האסון, בכך ש"הזמינו" אותן מרחוק להגיע לכאן ולנהל את העניינים . הבית השני נחנך לאחר הצהרת כורש, מלך פרס ( האימפריה החדשה שקמה באזור ) , במאה השישית לפני הספירה . האירוע היה בעל אופי דתי ולאומי, אך לא כלל עצמאות מדינית . ההחלטות התקבלו בפרס הרחוקה, ואחריה בבירות אחרות של האימפריה הסלווקית – יוונית . כ - 350 שנה חלפו עד שקמה שוב ממלכה יהודית עצמאית - מלכות החשמונאים - באמצע המאה השנייה לפני הספירה . ארבע שנים בלבד חלפו מניצחון המכבים על היוונים, עד שאלה עשו את אותה שגיאה שעשו אבותיהם מאות שנים קודם לכן – כריתת ברית הגנה עם אימפריה עולה חדשה, רומי . את הברית הזו כרת לא אחר מאשר יהודה המכבי עצמו, כמסופר בספר מכבים א' ( ח', א' - ו', כ"ב - כ"ח ) : וישמע יהודה את שֵמַע הרומִיִים כי הם גיבורי חיל והם רוצים בכל הדבקים בהם ואשר יבואו אליהם יקימו להם אהבה . . . . ויבחר יהודה את אבפולימוס בן יוחנן בן הקוץ ואת יסון בן אלעזר וישלחם רומי להקים להם אהבה וברית . . . וילכו לרומי והדרך רבה מאוד ויבואו אל המועצה ויענו ויאמרו . . . היהודים שלחונו אליכם להקים אתכם ברית ושלום ולכתוב אותנו בני בריתכם ואוהביכם . וייטב הדבר לפניהם . . . וישלחו ירושלים להיות להם שם זכר שלום וברית, וטוב יהיה לרומיים ולעם היהודים בים ועל היבשה לעולם וחרב ואויב ירחק מהם" . למרות העובדה שבמהלך עשרות השנים שלאחר כריתת הברית לא נקפו הרומאים אצבע בכדי לסייע לבית חשמונאי במלחמותיו עם בית סלווקוס, שבו וחידשו יורשיו של יהודה, אחיו - יונתן ושמעון, ואחריהם יוחנן הורקנוס הראשון, שוב ושוב את הברית . רק 60 שנה לאחר מכן, בתקופתו של אלכסנדר ינאי ( 86 - 101 לפני הספירה ) הוא ניסה בהצלחה "להשתחרר" מהברית, דרך תימרון זהיר בין האימפריה הרומית שהלכה והתעצמה ובין האימפריה הפרתית במזרח, אויבתה של רומא . אלכסנדר ינאי, היה המלך החשמונאי היחיד שהצליח שלא "לשים את כל הביצים בסל אחד", ולהתנייד בחוכמה מדינית רבה בין המעצמות מבלי להתחייב ולהפוך לווסאל של אף אחת מהן . יורשיו, חסרו את התבונה הזו . כך, רומי, נכנסה עמוק אל תוך המזרח התיכון, כשאת השערים לירושלים פתחו בפניה הורקנוס השני ואריסטובלוס, מלכי החשמונאים האחרונים . מלחמת אחים קשה שפרצה בין השניים, הזמינה את האימפריה הרומית להיכנס באין מפריע . אל פומפיוס, נציג האימפריה בסוריה, הגיעו משלחות מטעמם של הורקנוס השני ואריסטובולוס, שהיו מעורבים במחלוקת על השליטה . תחילה פומפיוס לא הגיע לידי החלטה, אולם עם ניסיונו של אריסטובולוס למרוד בו, הוא כבש את ירושלים ולכד את אריסטובולוס ומשפחתו ושלחם לרומא . הוא חילל את בית המקדש, אבל מיד לאחר מכן ציווה לטהר אותו ולהמשיך את הפולחן כסדרו . עתה מסר פומפיוס את הממלכה להורקנוס תוך שהוא הוריד אותו לדרגת אתנארך ( «ראש העם", תואר פחות ממלך ) , וקרע מספר מחוזות שכבשו קודמיו משליטתו . שוב איבדו היהודים את העצמאות המדינית, והפעם אחרי פחות ממאה שנים . אלכסנדר השני, בנו של המלך המודח ונכדו של "בריחת האסירים" . הגירוש מירושלים לבבל לאחר חורבן בית ראשון . ז'ק טיסו נביאי ישראל, כמו אנשי מודיעין מסורים, ניסו ללא הצלחה שוב ושוב לזעוק ולהתריע, שהסתמכות על כח אימפריאלי אחד ו"לקיחת צד" סופם אסון
|
|