|
|
עמוד:49
אדר תשפ"ו, מרס 2026 גיליון 102 49 מגוונים - עובדי מדינה, פרילנסרים ומתנדבים . פסיפס אנושי של בעלי תפקידים שהמכנה המשותף המרכזי ביניהם הוא הרצון להיות "תחת האלונקה" ולתת מעצמם לאנשים שחייהם התנפצו בשבעה באוקטובר . יעד מרכזי שהוגדר למנהלת כבר עם הקמתה הוא החזרת אמון הציבור בגופי המדינה . יעד שאפתני הטומן בחובו מתח בין טבעו הביורוקרטי של משרד ממשלתי לבין הצורך לפעול בגמישות ובמהירות תגובה . בעוד הביורוקרטיה מבקשת סדר, תיעוד וציות לנוהל, שיקום אמון דורש ראיית אדם, פרסונליזציה, ולעיתים חריגה מהפרוצדורה . המשמעות היא שהארגון נדרש להחזיק בשני מצבים בו זמנית : להיות ממוסד דיו כדי לייצר יציבות, ובמקביל, חי וגמיש כדי להחזיק מורכבות, הקשבה לצורך ומענה מותאם . היכולת לנוע בין גבולות לבין גמישות, בין שליטה לבין חופש פעולה, היא המרחב שבו אמון יכול להיבנות מחדש . אם הפסקה הקודמת עסקה ביעד ארגוני רחב של החזרת אמון, ובתנאים שנדרשו כדי לאפשרו, הרי שכאן אנו מתקרבים אל "קו המגע" עצמו - המקום שבו האמון נבחן בפועל . המעבר מהרמה העקרונית לרמה המעשית מתרחש בחזית העבודה עם המשפחות . במרחב הזה האחריות אינה רק לנסח כוונות, אלא לגלם אותן במפגש האנושי : בנוכחות יציבה לאורך זמן, בשיקוף כן גם כשאין תשובות, ובהחזקה עדינה של מורכבויות . החזרת אמון היא לא יעד חד פעמי אלא מהלך עקבי, הדורש פעולה עדינה - יום אחר יום, שיחה אחר שיחה . עבודה בחזית אל מול שבר האמון במדינה ובמערכות מוסדיות ב - 7 באוקטובר התפורר בתוך שעות "החוזה הפסיכולוגי" בין האזרח למדינה, המבוסס על הנחת יסוד שהמדינה מגוננת, נוכחת ואחראית . משפחות רבות חוו את האירוע לא רק כאובדן ביטחון אלא כ"בגידה מוסדית" ( Institutional Betrayal ) - תחושת הפקרה מצד הגוף שאמור היה לשמור עליהן, כפי שמתארת Jennifer Freyd ( 2014 ) . השלכות קריסת אמון אינן מסתכמות באכזבה ממוסד . הן מערערות שייכות, זהות אזרחית ואת עצם היכולת להאמין במערכת . מלווי המשפחות מטעם המנהלת הם אלה שפעלו בלב הסדק הזה . הם ניצבו בין המדינה לבין המשפחות, לעיתים כמתווכים, כשהם נדרשים להקשיב לכאב, לכעס ולחוסר האמון, מבלי להתגונן בשם המערכת ומבלי לאבד את עצמם בתוכה . זהו תפקיד מורכב שחייב ידע מקצועי, נוכחות מוסרית וענווה . במובנים רבים, המלווה גילם את אחת מליבות המנהלת : לשקם במפגש האנושי את מה שהמדינה איבדה במרחב המוסדי . זהות כפולה תחת אש : לייצג את המדינה וגם להחזיק את הכאב עבודת המלווה התקיימה במרחב טעון מול בני המשפחות המצויות בכאב עז . לעיתים, התוקפנות הופנתה כלפיו לא מתוך כשל מקצועי מצידו, אלא כביטוי למצוקה, אובדן שליטה, וכביטוי לזעם עמוק כלפי המדינה . המלווה נע בין שני קטבים שיש ביניהם מתח מובנה . ברגע אחד הוא נציג של המדינה / הממסד - יש לו אחריות מערכתית, חובת דיווח, ייצוג מדיניות, ותיאום מול גופים שונים ועליו לשמור על נהלים ולייצר גבולות, וברגע שאחריו - הוא בן - אדם שיושב מול מי שחייהם התפרקו, ומחפש איך לסייע באופן האנושי, הקשוב והאמפטי ביותר שהוא יכול . המשפחה התקשתה לעיתים לראות באזרח המלווה שליח רשמי ולכן קיבלה אותו כבן ברית, ובמקביל, ספג מלווה המשפחה את הכעס המופנה למערכת גם כשפעל ברגישות ובמסירות . מצב זה עלול היה לערער זהות מקצועית ולייצר שחיקה רגשית, משום שהעובד נדרש להחזיק אמפתיה לצד נאמנות ארגונית ולתפקד תחת מתח מתמשך . לעיתים, כשהמשפחה הפנתה כלפי המלווה כעס וטינה על כך שהוא מייצג את המדינה, יכול היה להתפתח תהליך מקביל : המלווה, מתוך הזדהות עמוקה עם כאב המשפחה, מפנה את הביקורת פנימה כלפי המערכת שהוא עצמו חלק ממנה . זהו דפוס המזכיר העברת - נגד ( countertransference ) ומנגנוני הזדהות יתר, שבהם הגבול בין קול המשפחה לקול המערכת מיטשטש . כך המלווה עלול היה לחוות את עצמו כמי שנקרע בין שתי נאמנויות, עד כדי תקיפת הגוף שהוא מייצג - תנועה דמוית "תגובה אוטואימונית" . אתגר משמעותי היה לתת תוקף לחוויית המשפחה, גם אם לא לתגובה ההתנהגותית . התיקוף בפני עצמו, מייצר קשר, אמון והחזקת דיאלקטיקה שכל כך חסרה בארגונים מוסדיים . קרי, האתגר היה בהכרה בכעס מבלי להישאב אליו ולהזדהות איתו, ולתמוך במשפחה תוך שמירה על מרחב פנימי יציב . טראומטיזציה משנית בארגון : השפעת החשיפה על מלווי המשפחות עובדים שליוו משפחות חטופים ושבים בהגדרה אינם אנשי טיפול בהכשרתם . לאורך חודשים רבים הם ניצבו מול כאב, אובדן וציפייה מתמשכת לוודאות . חשיפה אינטנסיבית לתוכן טראומטי, תגובות רגשיות חריפות והיעדר בהירות לגבי גורל היקירים יצרו תנאים המעלים את הסיכון לטראומטיזציה משנית . הספרות מצביעה על שכיחויות משמעותיות של Secondary Traumatic Stress בקרב אנשי טיפול וסיוע . לצד זאת, חשוב להדגיש משתנה נוסף - מלווים אין תפקיד למנהלת, למרות היותה גוף מדינתי, בניהול המו"מ להחזרת החטופים החזרת אמון היא לא יעד חד פעמי אלא מהלך עקבי, הדורש פעולה עדינה - יום אחר יום, שיחה אחר שיחה פסיפס אנושי של בעלי תפקידים שהמכנה המשותף המרכזי ביניהם הוא הרצון להיות "תחת האלונקה" ולתת מעצמם לאנשים שחייהם התנפצו בשבעה באוקטובר
|
|