|
|
עמוד:67
אדר תשפ"ו, מרס 2026 גיליון 102 67 באחד המסגדים המפוארים בכיכר הראו לנו את מה שאמור להיות אחת משערות זקנו של הנביא מוחמד השמורה בצנצנת עתיקה . . . שפרש מן העולם בטרם פרש העולם ממנו" . הוא מת בשנת 1405 בעת מסעו לכיבוש סין . השעה 00 : 17 והמארחים מחליטים שלא אכלנו די . "חייבים לאכול ארוחת ערב עם נכבדי העיר אשר עמלו וטרחו והיו עמנו לאורך הביקור כולו", מודיע לי ראש השב"כ המלווה אותי לכל אורך היום . בניסיון לדחות את שעת הארוחה, אני מבקש לבקר בבית הכנסת של העיר . בקשה עליה נצטער לכשנחזה בעוניים המדכא של שרידי הקהילה המפוארת הזו בעבר . קהילת יהדות אוזבקיסטן נחלקת לשתי עדות : רבים מבניה נקראים "יהודים אשכנזים" ומוצאם מגרמניה, פולין והחלק האירופי של ברית המועצות, שברחו במהלך מלחמת העולם השנייה מפני הכיבוש הנאצי והגיעו לאוזבקיסטן כפליטים . הקהילה האחרת הנה קהילת היהודים הבוכרים הנמנים עם אחת מהקהילות היהודיות העתיקות בעולם . יש אף המתארכים את ראשיתה לתקופת חורבן בית ראשון . מוצאם של אלה הוא ככל הנראה מאזור בבל ופרס . בחצר בית הכנסת מצאנו כשלושים נשים שנאספו לאירוע דתי כלשהו, ובבית הכנסת עצמו פגשנו בדמותו הדהויה של השמש . העוני והמסכנות זעקו מכל פינה באותה שכונה יהודית עלובה . ארוחת הערב הבלתי נמנעת נמשכת שלוש שעות – המנות מתחלפות בקצב מבהיל ולפתע נוחתת על צלחותינו מנת "גפילטעפיש" שהטבח היהודי החליט להפתיע אותנו עמה . . . בשבע בערב אנו מקיימים טקס פרידה חמה מהמארחים המקומיים שלנו . קשה לתאר את כמות הרצון הטוב שהופגן כלפינו בכל אשר פנינו, כנציגי וישראל . עייפים ומותשים בדרכנו חזרה לטשקנט, אני תופס תנומה קלה במושב המכונית . השיירה נעצרת על אם הדרך לאחר כחצי שעה – אני מתעורר להיווכח שניידות המשטרה המלוות אותנו חוסמות את התנועה על הכביש הראשי משני כיווניה . מכונית מהודרת מגיחה ועוצרת לידנו . מארחינו מסמרקנד מופיעים שוב וכאילו לא נפרדנו מהם לפני כמחצית השעה . כולנו מחוץ למכוניות . מפה לבנה נפרסת על מכסה מנוע מכוניתם . בקבוקי וודקה, גבינות, נקניקים ובשרים מעושנים נפרשים . ושוב סדרת נאומי אהבה, הערכה וברכות לרוב . . . לתמיהתי, מסבירים לנו שזהו טקס עתיק יומין שנשתרש כאן, לפיו יש להיפרד מהיוצאים לדרך ארוכה בארוחה ושתיה כדין . שוב חיבוקים אמיצים לפני פרידה . נהגי המכוניות שעוכבו בגללנו שמחו לבטח לומר בלבם "ברוך שפטרנו מעונשם של אלה” . שיחות עבודה נוספות פותחות את בוקר המחרת ומסתיימות בביקור באתרים המודרניים והמרשימים בעיר . המוזיאון הלאומי, בניין הפרלמנט החדש והמטרו המודרני, שהפך בצדק למקור גאוותם . ראש "המוסד" עורך לנו ארוחת פרידה מרשימה בערב . דקות ספורות עוברות והוא מבקש לשוחח עמי ביחידות . הוא שופך את ליבו ומספר על קרבות עזים המתחוללים באזורים הגובלים באפגניסטן - הוא מתנצל שעליו לנהל אישית את המשבר ומבטיח לשמור עמי קשר אישי . תוך כך הוא רומז שיש לו רעיונות כיצד אוכל לעזור לו בעתיד . הוא מבטיח שעוד ימצא את ההזדמנות להציג בקשתו לעזרתי האישית, סתם ולא פירש . נאומים נישאים ברמה, ובהגיע תורי אני אומר את הדברים הבאים : “ראיתי ארץ יפה, מדינה ועם העושים כל מאמץ לפתחה ולבנותה . נגעתי נגיעה קלה בעבר מפואר של אומה עתיקה אשר למרות השנים הקשות תחת עול הסובייטים, עמדה על רגליה, הרימה ראשה ואומרת לעולם : אנחנו כאן . נזכרתי בעמי שלי, בהיסטוריה שלנו ובמאבק שהוא מקיים מדי יום נגד הקמים עליו, והבנתי, אולי לראשונה, מדוע אנחנו ואתם צועדים יד ביד . מדוע החלטנו לכרות ברית של אחווה שמטרתה לסייע ולהסתייע ולקדם את שני העמים לעבר יעדיהם . יותר מכול התרשמתי מהחום האנושי העצום שהשר וכל אחד ואחד מכם הקרנתם כלפינו . אני משוכנע שביקורנו זה ייתן לאגף בראשו אני עומד, כמו לשאר האגפים במשרד, את הרצון והכוח לקדם את שיתוף הפעולה בינינו, שאנו כה שוקדים לפתחו . אני מבקש להרים כוסית זו ולברך את השר בבריאות והצלחה בכל מעשיו – כמו גם את העם האוזבקי, את נשיאו ואת שירותי הביטחון שהשר עומד בראשם” . בשעה ארבע לפנות בוקר מצאנו את סגן השר ועוזריו ממתינים לנו בשדה התעופה - שם ניהלנו שיחת סיכום ארוכה נוספת . הם ליוו אותנו למטוס, ומסרו לידי קלטת שהכילה סרט המסקר את ביקורנו . הם עמדו שם כמחצית השעה עד להמראת מטוסנו בדרכנו הביתה . אז ורק אז הם פנו לדרכם . . . ! בטיסה הארוכה אני מנצל כדרכי את הזמן לכתוב את התרשמויותיי ולחשוב לאיזה פינות בעולם אנחנו מגיעים כדי לחזק את ביטחון המדינה, והיכן אנו מנסים למצוא בני ברית למלחמה המתמדת בה אנו מצויים . ההערכה וכמעט ההערצה למוסד אותה אנו מוצאים בקצוות עולם מרגשת, אבל לא פחות מכך מחייבת גם מחייבת . חמישה חודשים לאחר מכן הגיעה משלחת אוזבקית בראשות השר, לביקור "דחוף וחשוב" במהלכו ביקש השר מראש המוסד בנוכחותי, להשאיל אותי לתקופה בת חודש, כדי שאהיה צמוד אליו ואעזור לו להתגבר על בעיות קשות מול אויבי ארצו . בקשתו נענתה לאכזבתו הרבה בשלילה . . . יומיים לאחר מכן פרשתי מעבודתי במוסד אחרי 37 שנים . מרבית המוכרים בשוק הינן נשים בתלבושות צבעוניות שראשיהן עטויים מטפחות צבעוניות כפריות נדחקות לשפת הכביש ומנופפות סלי פירות המוצעים למכירה
|
|