|
|
עמוד:12
12 דבר העורכת ילקוט מורשת לפיכך העמדה המקובלת בשורת מאמרים מהזמן האחרון חוטאת לאמת, וההנחה שיש ניגוד ועימות בין פרשנות אוניברסליסטית ובין הכרה בייחודיות השואה בטעות יסודה . טעות זו נובעת גם מכך שפירוש המונח "ייחודי" מוטעה, שכן אין בבסיסו הכרה בשימוש בו בדיבור . דינה פורת כותבת על ייחודיותה של השואה ועל הדור הראשון של ההיסטוריונים וההוגים בארץ לאחריה ומנתחת כיצד בשני העשורים האחרונים ניטש ויכוח סוער בעולם המחקר — שהדיו נשמעים גם בציבור בכלל — בשאלה אם הייתה השואה אירוע היסטורי ייחודי או רצח עם שיש למקמו על קו רצף של אירועי רצח עם, מהם שאירעו לפניו ומהם לאחריו, אף שהיה קיצוני . לשון אחר, השאלה היא אם יש לראות בשואה אירוע שתוכנן ובוצע כלפי העם היהודי בלבד, בבחינת קטסטרופה לאומית וטרגדיה יהודית בלבד, או אירוע שהשלכותיו חורגות מן העניין הייחודי לקבוצת קורבנות לאומית מסוימת, והוא נושא בעל משמעות בין-לאומית, שעולים ממנו לקחים אנושיים אוניברסליים . המחברת בוחנת כיצד התייחסו היסטוריונים והוגים מרכזיים, שרובם פעלו בארץ בעשורים הראשונים שלאחר השואה, לשאלות אלה, ובייחוד לשאלת ייחודיותה של השואה, גם לפני שפרץ הוויכוח אשר תואר לעיל, ומהן ההשלכות האפשריות של מסקנותיהם על המחקר הנוכחי . לסיום היא מנסה להציע אפשרות שלישית — שאין באמת סתירה מהותית בין שתי הגישות, זו הטוענת לייחודיות וזו הטוענת לאירוע קיצוני על קו הרצף, מפני שהוויכוח בין המצדדים בהן נובע לא רק מליבו של המחקר האקדמי אלא גם מאינטרסים פוליטיים ומאופנות חברתיות ותרבותיות . האפשרות השלישית מוצעת בזהירות המרבית, ואגב תהייה אם יש מקום להציע סינתזה אפילו במקרה שלפנינו, בעקבות בחינת דבריהם של ההוגים וההיסטוריונים, שמקצתם מתייחסים לאפשרות של סינתזה — שלמעשה שתי הגישות הן שני צדדיו של אותו מטבע והן משלימות זו את זו משום שייחודיות אינה סותרת התייחסות לאירועים אחרים . אסתר ובמן חותמת את הגיליון עם מאמר מעניין על ההיסטוריוגרפיה הערבית . היא מסבירה כי להבדיל מחקר השואה במערב, שעומד בפני עצמו בחקר ההיסטוריה, לא זכתה השואה למחקר מקיף בעולם הערבי, שלא כמו הציונות, היהדות וישראל, הנחקרים בהרחבה, אם כי גם במחקרים אלה ההבדל בין כתיבה אקדמית לכתיבה פולמוסית מטושטש . הטענה המרכזית במאמר זה היא כי אין היסטוריוגרפיה ערבית על השואה עצמה . עם זאת, הנרטיבים שההתייחסויות הרבות אל השואה בשיח הציבורי יוצרות מחלחלים ומתקבעים בתודעה הקולקטיבית, ובמובנים מסוימים אלה כשלעצמם הם סוג של היסטוריוגרפיה . המחברת מצביעה על התמורה שחלה בשנות התשעים בייצוג השואה בדיון הציבורי בעולם הערבי, שסללה את הדרך
|
|