|
|
עמוד:14
• 14 • ליזל מולר אלמוות בְּטִירָתָהּ שֶׁל הַיְפֵהפִיָּה הַנִּרְדֶּמֶת הַשָּׁעוֹן מַכֶּה מֵאָה שָׁנָה וְהַנַּעֲרָה בַּמִּגְדָּל חוֹזֶרֶת לָעוֹלָם . כָּךְ גַּם הַמְשָׁרְתִים בַּמִּטְבָּח שֶׁאֲפִלּוּאֵינָם מְשַׁפְשְׁפִים אֶת עֵינֵיהֶם, יָדוֹ הַיְמָנִית שֶׁל הַטַּבָּח שֶׁהוּרְמָה לִפְנֵי מֵאָה אַחַת בְּדִיּוּק, מַשְׁלִימָה אֶת תְּנוּעָתָהּ בְּקֶשֶׁת בְּכִוּוּן אָזְנוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁל שׁוּלְיַת הַמִּטְבָּח, מֵיתְרֵי קוֹלוֹהַמְּתוּחִים שֶׁל הַנַּעַר מְשַׁחְרְרִים סוֹף סוֹף אֶת הַיְבָבָה הָאֲרֻכָּה הַלְּכוּדָה, וְהַזְּבוּב שֶׁנִּתְפַּס בְּאֶמְצַע הַזִּנּוּק מֵעַל לְפַּאי הַתּוּתִים מַשְׁלִים אֶת מְשִׂימָתוֹהַנִּצְחִית וְצוֹלֵל אֶל תּוֹךְ הַזִּגּוּג הָאָדֹם הַמָּתוֹק .
|
מקום לשירה
|