|
|
עמוד:10
• 10 • נועה שקרג'י * רָץ בַּסִּמְטָה עִם עֲגָלָה אֲדֻמָּה רֵיקָה, עָנֹג, מְכֻנָּף, מְסֻנְדָּל קַל, נִשָּׂא עַל עַנְנֵי אַהֲבָה — בְּנָהּ . צְעָדָיו רַכִּים עַל סְפוֹג הַזֶּפֶת הָרוֹתַחַת לוֹאֲטִים אֶת הַגָּנוּז — שֶׁהוּא עָשׂוּי גַּם מִמְּךָ, מִכֶּם, שֶׁהוּא הַהִתְעַרְבְּבוּת עַצְמָהּ . יֶלֶד הַתָּמִיד, סַקְרָן וְשָׁקֵט, שָׁקוּף וְשָׁבִיר וְיָתוֹם וְאוֹהֵב, צִפּוֹר נַפְשָׁהּ . זֶה שֶׁהֵגַנְתָּ עָלָיו מִפָּנֶיךָ, שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתוֹ מִבַּעֲדָהּ, שֶׁצּוֹמֵחַ מִמְּךָ בְּלִי זֶרַע, שֶׁלִּמֵּד אוֹתְךָ כַּמָּה פְּרִימִיטִיבִי הַדָּם, שֶׁאַתָּה מֵנִיק בְּעֹנֶג . שֶׁלְּךָ בְּלִי סְבַךְהָעֲבוֹתוֹת . שֶׁצּוֹמֵחַבַּקֶּצֶב הַמְדֻיָּק שֶׁל אַהֲבָתְךָ . סוּבֵנִיר הָאוֹר . שֶׁקִּוִּיתָלוֹ . שֶׁעוֹרוֹהַשָּׁקוּף מְטַלְטֵל אֶת עַמּוּד הָאֲבָנִים שֶׁאַתָּה מַנִּיחַ בַּעֲדִינוּת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ עַל גַּבְּךָ, שֶׁכְּשֶׁהוּא מְמוֹטֵט אוֹתוֹאַתָּה צוֹחֵק כְּמוֹלְפָעוֹט, מִתְעַנֵּג שֶׁהַחַשְׁמַל עוֹד מוֹלִיךְ, שָׁב לַעֲרֹם . שֶׁאַתָּה אוֹסֵף אוֹתוֹ אֶל חֵיקְךָ בְּכָל חֲמִישִׁי וּמְבַקֵּשׁ לְחַלֵּץ מִמֶּנּוּ שִׁהוּק עֲבוּרָהּ . שֶׁכְּכָל שֶׁהוּא גָּדֵל הִיא מִתְרַחֶקֶת, שֶׁכְּכָל שֶׁהוּא גָּדֵל הוּא מַזְכִּיר . הַדּוֹמָה מִדָּמָהּ . שֶׁאַתָּה מְחַתֵּל אוֹתוֹ כְּדֵי לְהִכָּרֵךְ בְּגוּפָהּ, שֶׁמִּתַּחַת וּמֵאֲחוֹרֵי אִישׁוֹנֶיךָ תַּחַת הַדַּעַת וְהַדֶּמַע מֻנָּח הַיֶּדַע — עֹתֶק מֵחוֹזֶה יָשָׁן עָלָיו חָתַם מִזְּמַן — עוֹד לְפָנֶיךָ, לָשֵׂאת אֶתְכֶם הוּא חֵרֶף הַחֹמֶר, לִהְיוֹת טְבִיעַתְכֶם .
|
מקום לשירה
|