|
|
עמוד:11
• 11 • מגבעת-תבן רחבת שוליים עם עורף שמן, מתכפל, וייפלט איזה חידוד, ויצחק . הצחוק היה צלילי, שאנן, שבע ניצחון . מאחורי הכתפיים התלבט באותה שעה עלם צעיר כבן שבע עשרה שנה, כחוש, בעל לסתות בולטות, לבוש מעיל חסר-גון מעל לחלוק מסואב, וגמא ושאף והתפרץ . . . כאילו שם מתעללים באחיו, והוא, כמו בחלום, רוצה לצעוק בכל מאמצי כוחו, ואינו יכול . כשהחלל הורם לבסוף מן הארץ והוטל לתוך העגלה החתומה, העשויה לכך, וכוסה במכסה הבד הכהה, — נתהווה ניחא לכל . — נו, ישן ! — קרא האחד בקול רם . — לא רצית לחיות, הרי . . . והעגלה זזה ממקומה לאורך השדרה . — לוויה יפה נוהרת אחריו, — העירה אישה אחת . קלה היתה הריצה במורד ההר . אנשים רצו ועברו חד את אחד, כשהם מתדחקים בקמשונים וחרולים . מבינות לגזעים וערערים נצנצו אותם מיני העשבים שהעין כבר לא ראתה מעצם ימי הילדות . . . המשעולים התפתלו דרך רכסים ושפועים . על אדני החלונות, פרוצי השמשות, ישבו ברכיבה בנות ההפקר ואכלו פת שחרית . האחת שאלה את העוברים מתוך לעיסה : והחבל היכן נשאר ?
|
מקום לשירה
|