|
|
עמוד:6
• 6 • התקופה, בֶּלָה אַחְמָדוּלִינָה, יֶבְגֵנִי יֶבְטוּשֶׁנְקוֹ, אַנְדְרֵי ווֹזְנֵסֶנְסְקִי, רוֹבֶּרְט רוֹזְ'דֶסְטְבֶנְסְקִי ואחרים, תורגמו לעברית, אך השפעת התרגומים הללו על הקורא והיוצר העברי לא שיחזרה את הצלחת שירת רוסיה של שלונסקי וגולדברג, וזאת משלל סיבות : ניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם ברית המועצות וההיוואשות המקומית מעקרונות הסוציאליזם ; איכות התרגומים שלא היו נוצצים כמו תרגומיהם של גולדברג, שלונסקי ופן ; השירה עצמה, שנכתבה אמנם בכישרון אבל מתוך איזו מכוונות אידיאולוגית מעושה — פוליטית ( יבטושנקו ורוז'דסטבנסקי ) , לירית-סנטימנטלית ( אחמדולינה ) ווירטואוזית לשונית-צורנית ( רוז'דסטבנסקי, ווזנסנסקי ) — שהעיבה מעט על ההישגים הפואטיים ; וכמובן הנתק שיצר נתן זך במאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן" ( 1959 ) , בין הפואטיקה הסילבו-טונית והסימבוליסטית ברוחה, שאלתרמן הוא נציגה המובהק, לבין המכוונות האסתטית הכללית של השירה העברית שעברה לרגיסטר האנגלו-סכסי של החרוז החופשי על שלל מאפייניו . ההתנתקות הגורפת הזו מִסכֵמות החריזה הקלאסיות היו תוצר לוואי של ביקורת על הפואטיקה המלאכותית והסכרינית של נתן אלתרמן בעיקר, לאמור, לא בסכֵמות החריזה נעוצה הבעיה, אלא בהתמכרות לפתוס הרומנטי ולאקרובטיקה המטאפורית המצועצעת . למעשה, המודל האלתרמני-סימבוליסטי לא היה מבוי פואטי סתום אלא נקודת מוצא להתפתחות-המשך . אולם, לבד מדוד אבידן, שביקש לשלב בין החריזה הסדורה והאירוניה לבין הריחוק והקרירות האנליטית של ההתבוננות האנגלו-סכסית, ומכמה משוררים נוספים ( אהרן שבתאי, מאיר ויזלטיר, אריה זקס ואחרים ) שהתנסו מפעם לפעם בחריזה מהסוג הזה ( שבתאי יותר מאחרים אגב, אבל אצלו זה היה דיאלוג עם המסורת המערבית ) , איש לא נטל על עצמו את מלאכת המשך המסורת ופיתוחה . הענף נגדע, עד לתחילת שנות ה- 90 וראשית ניסיונותיהם ההצהרתיים של אנשי כתב העת הו ! ( 'אב' דאז ) להצמיח אותו מחדש ולהשיב את החריזה הסדורה לקדמת הבמה . העניין הוא, שאנשי התחייה הללו ירשו גם את סממניה הפחות חיוביים של הפואטיקה ( ובכך הזכירו מאוד את אנשי שנות ה- 60 הרוסים, אנשי האצטדיונים והליריקנים השקטים, שכמו חזרו לנקודת ההתחלה המודרניסטית, כאילו לא עברו מאז כמה עשורים של זוועה, וכאילו
|
מקום לשירה
|