|
|
עמוד:5
• 5 • ב . בשנת 1934 , בעקבות נאומיהם של מַקְסִים גוֹרְקִי ואַנְדְרֵי זְ'דָנוֹב ( "משימתו של הסופר היא לתאר את המציאות בהתפתחותה המהפכנית [ . . . ] על האמינות והקונקרטיות ההיסטורית להיות מתואמות עם משימת התיקון הרעיוני, וחינוכו מחדש של הפועל ברוח הסוציאליזם" ) , בכנס אגודת הסופרים הסובייטיים, הוכר הסוציאל-ריאליזם כסגנון האמנותי הסובייטי הרשמי . אל עקרון הבסיס — המפלגתיות — נוספו העממיות ( נגישות להמונים ) , פתוס של חיוניות, חיות ומרץ, והרואיות מהפכנית- רומנטית, כעקרונות מחייבים . המהלך הזה הפך את הספרות, או לפחות את פניה הרשמיים, לכלי אידיאולוגי עוצמתי, שמט את הקרקע הן תחת רגליהם של ה"ארגונאוטים" והן תחת רגלי ה"פיראטים", האט מאוד את קצב ההתפתחות הפואטית והוריד למחתרת את השירה שלא סרה למרוּת האידיאולוגיה הסובייטית . רק כשני עשורים מאוחר יותר, בסוף שנות ה- 50 , כאשר בזירה הספרותית הופיע דור חדש של משוררים, הושב האתוס הפואטי אל מרכז ההוויה התרבותית . היו אלה משוררים שילדותם עברה בצל מלחמת העולם השנייה — אנשי שנות ה- ,60 כפי שכינה אותם המבקר ס . רָסָאדִין . במובן הרחב, הכוונה באנשי שנות ה- 60 הייתה לשכבת האינטליגנציה הסובייטית שהתגבשה בשנות ההפשרה החרושצ'בית, אחרי הכנס ה- 20 של המפלגה הקומוניסטית ב- 1956 , שבו חשף וגינה חרושצ'ב את פשעי סטלין . הייתה זו ראשיתו של עידן חדש בפוליטיקת הפנים והחוץ של ברית המועצות, ביחס לתקופת סטלין על כל פנים . בין השאר, התבטאה הליברליזציה היחסית הזו ביחס שונה, מכיל יותר, לאנשי תרבות . יש לציין שעל אף תמיכתם בליברליזציה של חיי הפרט והתרבות, מרבית אנשי שנות ה- 60 נותרו נאמנים לאידיאולוגיה הקומוניסטית, כאשר הסטליניזם הצטייר בעיניהם כלא יותר מעיוות מצער של האידיאלים, ואילו הלניניזם כטהור ונקי-כפיים . לראשונה מאז שנות תור הכסף העליזות, השירה זכתה לפופולריות עצומה וחזרה למקומה הטבעי ( בסטנדרטים של רוסיה כמובן ) כתופעה תרבותית . המשוררים חזרו למלא אולמות ואפילו אצטדיונים, לדברר, ולמעשה לקבוע סדרי מחשבה בקרב חוגי האינטליגנציה . כך הם הפכו לסמל לחופש המחשבה, לליברליזציה היחסית ולתמורות החברתיות והפוליטיות שבאו בעקבותיה . הכוכבים הבולטים של
|
מקום לשירה
|