|
|
עמוד:11
אם מי שה ו מ תקשר, תגידו שמתתי 11 היום אני יודע שזכרם של שני הגברים המתים — סבי ואבי — תמיד ריחף מעלינו, אבל כילד לא הייתי מודע לכך ונשביתי בקסמי השבט על סודותיו הקטנים . סוד אחד כזה, למשל, היה שני הצלצולים בדלת דירתה הקטנה של אוֹמָה ברחוב ריינס בתל אביב, כשהיינו באים לבקר אותה . הם היו סיסמה סודית שזה אנחנו ולא ה“גָנוֹבים“ . או “דני קֵיי“, שֵם שהדבקנו למלצר אחד שהזכיר לנו את השחקן האמריקאי, ואף אחד בעולם — כולל הוא עצמו — לא ידע שקוראים לו ככה . או העוגייה שקראנו לה “דָרְפיש“ — כינוי שאיש מלבדנו לא הכיר . עוגייה חלומית, גאונית בפשטותה . על מצע של בצק פריך נחו אגוזים שלמים שדבקו זה לזה בקרמל מתוק, וקצות העוגייה נטבלו בשוקולד . זהו . איך נולד השם הסודי הזה ? יום אחד התארחה אצל אוֹמָה לקפה של אחר הצהריים מכּרה בשם גרטה ש‘, גברת קפדנית ששערה קצוץ בקפידה וכמעט מגולח באזור העורף . ישבנו כולנו סביב השולחן במרפסת הדירה הקטנה בתל אביב, מוקפים עציצי קקטוסים שצברו אבק ופיח – אוטובוסים על מעקה המרפסת . על השולחן — מגרש מסדרים בוהק בניקיונו — הכול היה ערוך לטקס ה“קאפֶה אוּנד קוּכֶן“ ( קפה ועוגה ) : ספלי קפה גאים שידיותיהם פונות ימינה, חמושים בכפיות מצוחצחות . על מגש קטן עמדו ב“הקשֵֵב“, העוגיות האלה עם האגוזים, ולפניהם — כמו שני רס“רים שמנמנים — כלי עם קוביות סוכר וכלי עם חלב, וכולם מצדיעים למרכז, שָם נישא כמו תורן עם דגל הקנקן הגבוה, שהוא תכלית הכול : קפה ! אוֹמָה מזגה קפה וביקשה מכולם להתחיל לקחת ואחותי שלחה את ידה למגש ולקחה עוגייה . פניה של גרטה ש‘ הרצינו, והיא תמהה בקול רם על הילדה שלוקחת עוגייה בלי לבקש רשות . הרי ילדים צריכים לשאול “דָרְף אִיש ? “ ( מותר לי ? ) לפני שהם לוקחים עוגיות . אוֹמָה, טָנטֶה ליזֶה
|
|