|
|
עמוד:10
מנו רוזן 10 והמכתבים האלה אולי מסבירים למה . כשאני אומר “נפרדו“, אני לא מתכוון שהם התגרשו, אלא שכל אחד מהם הלך לדרכו . סבתא שלי החליטה לחיות . סבא שלי החליט למות . החֲזָרה שלהם לארץ מאותה נסיעה לגרמניה היא אחד הזיכרונות הראשונים שלי . זה היה באוקטובר 1956 , הייתי בן שלוש וחצי . אני זוכר שעמדתי ליד השולחן שקראנו לו “השולחן הקטן“, שהיה אז בגובה העיניים שלי . מלבד השולחן עצמו אני זוכר שני דברים : כמה דמויות מטושטשות ברקע ומתנה אחת שהם הביאו מגרמניה — ספוג ירוק בצורת פיל . אני לא חושב שאי פעם שמחתי כל כך עם מתנה . זה הסעיר אותי – ספוג שהוא גם פיל ! בתל אביב של שנות ה – 50 דברים לא היו בצורת דברים אחרים . ספוג היה ספוג, ופיל היה פיל . אני זוכר במעורפל את הדמויות המטושטשות צוחקות מההתלהבות הבלתי מרוסנת שלי . השנים שאחרי הנסיעה הזאת זכורות לי כשנים מאושרות . היה לי דוד בשם רפי, גבר גבוה ונאה שידע לנענע את אוזניו . הייתה לי אמא שהייתה הכתבנית המהירה בעולם וידעה לירוק למרחקים מדהימים — עד היום לא פגשתי ירקן או ירקנית טובים ממנה . הייתה לי אחות גדולה בשם אֶוָה, שהיה לה אוסף מפיות מכל העולם, והיא הרשתה לי לגעת בהן, חוץ מזאת מנייר אורז מיפן, כי אם ניגע בה היא תתפורר . הייתה טָנטֶה ליזֶה, אחותו של סבי הוגו, עגלגלה ונמוכה, שתמיד נראתה כאילו התעוררה משינה, והצחיקה אותי כשתלתה דובדבנים על אוזניה כמו עגילים . והייתה סבתי לוצי, הלוא היא אוֹמָה, אישה גבוהה עם תסרוקת של מרגרט תאצ‘ר, שידעה לחצצר עם גבעול דשא שלחצה בין שני אגודלים . זה היה שבט של נשים : דוד רפי היה רוב הזמן בחו“ל, סבי הוגו כאמור החליט למות, ואבי מת מהתקף לב כשהייתי בן שמונה חודשים . אני — הזכר היחיד בנוכחות מלאה — הייתי בן נאמן של השִבטון הזה .
|
|