|
|
עמוד:8
מנו רוזן 8 ( בסבלנות, יש לציין ) בפָאזות השונות של ההומור שלי . בילדותי בסוף שנות ה – 60 עברנו חברַי ואני תקופה של “בדיחות זוועה“, שנהניתי במיוחד לספר אותן לאמי, כיוון שעוררו בה שילוב של צחוק וגניחות . בדיחות כמו : “שמעת על העיוור שדימם למוות כשניסה לקרוא מגרדת גבינה ? “, היא הייתה אוחזת במשקפיים בידיה, מנענעת את ראשה ואומרת : “זה נורא ! “ או “מספיק ! “ אבל היא עדיין הייתה צוחקת . יום אחד, ילד אחד בבית הספר סיפר לי בדיחה חדשה . “אתה יודע שנפילה מבניין גבוה לא תהרוג אותך ? “ נשמע מבטיח . חיכיתי לפואנטה . “זה המפגש עם המדרכה שעושה את זה . “ צחקתי נורא, וכשחזרתי הביתה חיכיתי בקוצר רוח לאמא כדי לספר לה . כששמעתי את המכונית מתקרבת, חיכיתי לה ליד הדלת . כשהיא נכנסה, אמרתי שיש לי בדיחה חדשה . “את יודעת שנפילה מבניין גבוה לא תהרוג אותך ? “ אמא קפאה . שפתיה התעוותו לרגע, עיניה האפורות לא זזו . “זה המפגש עם המדרכה שעושה את זה . “ היא סובבה את ראשה . “לא מצחיק,“ אמרה, מבטה מקובע על הכורסה הכחולה ליד הטלפון . התעקשתי שזו בדיחה מצחיקה . בדיחה מאוד מצחיקה . איך היא לא מבינה שזה מצחיק ? “זה לא מצחיק אותי . “
|
|