מבוא

עמוד:13

13 | מבוא והמתח המובנה ביניהם מעורר חילוקי דעות ועימותים בתוך החברה הישראלית ובין חברי חמש הקבוצות העיקריות הנידונות כאן : המיעוט הערבי, המזרחים המסורתיים, הדתיים-הלאומ ( נ ) יים, החרדים והחילונים . הציר שהספר נע סביבו הוא הציר החילוני-דתי, אבל הוא אינו מנותק מהקשרים רחבים יותר, ובהם התרבות, הזהות, המסורת, הפוליטיקה של כל שבט ויחסו לדמוקרטיה ולציונות . השבט הראשון — הערבי — הוא גם השבט הנבדל ביותר ; והסיבה לנבדלות הזאת היא בראש ובראשונה מרכזיות הדת היהודית בזהותה של המדינה . הדומיננטיות של הדת היהודית מעוררת דיון ובעיקר מחלוקות לגבי מעמדם של אזרחי ישראל הערבים, כאשר האופי האתנוקרטי של ישראל מושתת על שני יסודות איתנים : האחד הוא הזהות הדתית כקו מנחה מרכזי לתקצוב צורכי החברה, והאחר הוא מדיניות ממשלתית ( הן מימין והן משמאל ) המקדמת את האינטרסים של הרוב ( היהודי ) , לעיתים במקום המיעוט ( הלא יהודי ) או על חשבונו . פירוש הדבר הוא שהדמוקרטיה כצורת משטר מאבדת ממשמעותה במציאות של אי-שוויון מבני על רקע אתני או דתי . קבוצה אחרת היא של יוצאי ארצות האסלאם היהודים ( מכונה כאן מזרחים ) , שרבים מחבריה מתייחסים בשלילה להשפעות חיצוניות זרות ורואים במסורת ובקהילה את המסמן התרבותי המגן עליהם מפניהן . המזרחים מייחסים חשיבות רבה לקיומם של גבולות שמחזקים את הזהות, את תחושת השייכות ואת הערך העצמי של חברי הקהילה שלהם . לכן מזרחים מסורתיים, המקיימים אורח חיים דתי, מתנגדים לשילובם של מהגרי עבודה ואזרחים ערבים בשכונות מגוריהם . ערכים כמו ליברליזם, פלורליזם, אינדיבידואליזם וקיום אורח חיים חילוני, המאפיינים את השמאל, זרים להם . השבט השלישי הוא הדתי-לאומי . הזרם השמרני בציונות הדתית, הקרוי גם חרד"לי ( חרדי-לאומי ) , נושא את הגן המסוכן ביותר בדנ"א של החברה הישראלית . המאפיין הבולט של החרד"לים הוא הרצון לתרגם למעשים את תחושת העליונות שיש להם על קבוצות אחרות, ויהיו אלה החילונים, או קבוצות אתניות ודתיות אחרות . וכך, שיכורי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא