|
|
עמוד:14
14 | המדינה היזמית כדי להיחלץ מהמשבר, טענה מצוקאטו, על מקבלי ההחלטות לנצל אותו כדי להחזיר את המדינה לתפקידה כ"מדינה יזמית" : מדינה פרואקטיבית, שיכולה ליטול סיכונים ולרתום את המיטב של המגזר הפרטי למען קידומו של האינטרס הלאומי . אלא שמצוקאטו הייתה אז כלכלנית צעירה, לא מוכרת וחסרת עמדת השפעה — ולכן קולה לא נשמע, וקבלת ההחלטות הובילה את העולם המערבי לעשור של צנע תקציבי שיצר מיתון מתמשך ואף החריף את אי-השוויון הכלכלי . כ- 12 שנים מאוחר יותר, פריצתה של מגפת הקורונה ומדיניות הסגרים שוב בישרו על משבר כלכלי בסדר גודל בינלאומי . הפעם, לעומת זאת, תגובתן של מדינות הייתה הפוכה : בניגוד לתכתיבים של "קונצנזוס וושינגטון", ממשלות מסביב לעולם, הן משמאל והן מימין, הכניסו את היד עמוק לכיס והגדילו את ההוצאה הציבורית באופן ניכר כדי לספק סיוע בריאותי, חברתי וכלכלי . הן מימנו קצבאות נדיבות למי שנמנע מהם להגיע לעבודה, וחילצו עסקים בענפים שנפגעו . בארה"ב, מקבלי ההחלטות לא המתינו עד שחברות התרופות ייצרו חיסון לקורונה, אלא לקחו יוזמה ומימנו את תהליכי הפיתוח והייצור הנדרשים כדי לספק לתושבי המדינה חיסון בזמן שיא . תגובה זו לא הייתה מאורע חד-פעמי, אלא סימנה נקודת מפנה במדיניות הכלכלית העולמית ובמערכת היחסים בין המדינה למגזר הפרטי . בשנים שלאחר הקורונה, מדינות רבות — ובהן ארה"ב, גרמניה, צרפת, דרום קוריאה, אנגליה ומדינות באיחוד האירופי — החלו לגבש וליישם אסטרטגיה תעשייתית לטווח הרחוק שתכליתה לחלץ את המשק הלאומי מהמשבר הכלכלי, להתמודד עם האתגרים החברתיים והסביבתיים של המאה ה- 21 , ואף לסלול את הדרך לצמיחה מכלילה ובת-קיימא בעתיד . בניגוד למדיניות שהונהגה ב- 2008 , תוכניות אלו התאפיינו בכך שהמגזר הציבורי הוא שהתווה
|
|