פתח דבר

עמוד:8

8 האם עוד ישראלים אנחנו ? בכברת ארץ אחת ? דת, לאום או קבוצה אתנית ? ואולי זהו מקבץ מקרי של בני אדם, שהגורל הועיד אותם לחיות זה לצד זה בלא בסיס משותף של ערכים, אורחות חיים ומאוויים ? עתה, לאחר מלחמת 7 באוקטובר, איני יכול להימנע מפרפרזה על מסתו המפורסמת של הוגה החינוך, עקיבא ארנסט סימון, "האם עוד יהודים אנחנו ? " ( 1949 ) , ולשאול בעקבותיה, לאחר האירועים המפלגים – "האם עוד ישראלים אנחנו ? " . האם קיים עדיין אתוס חיובי משותף של הישראליות ? מעבר להגדרה שלילית של הישראליות – השואה או סכסוך הדמים עם שכנינו – נשאלת השאלה האם ניתן למצוא בסיס משותף, שאופיו חיובי, בין יושבי הארץ הקשה הזו ? לפני יותר מרבע מאה פתחתי כך את ספרי "הישראלים האחרונים" ( 1998 ) : "רוח בלהות מהלך על פני ישראל . מכל עבר חברו יחד למלחמת מצווה עד חורמה ב'ישראלים האחרונים' – המתנחל והפוסט - ציוני, המזרחי החדש והמהגר הרוסי, נאו - כנענים מימין ומשמאל, חרדים ישנים ומתעשרים חדשים . הנה דמתה הארץ מובלעות מובלעות כמו חתכו בבשרה החי, כל אחד דובר את שפת סימניו, מגדר את הטריטוריה שלו, נוטל את ליטרת הבשר, ואחריו – המבול . כאילו חזרנו למצב הטבע, שאלמלא מוראהּשל מלכות איש את רעהו חיים בלעו" . הבהרתי כי חרף כל ההבדלים בהשקפותיהם האידאולוגיות, בעמדותיהם הפוליטיות, בזהותם הדתית או התנועתית או העדתית, התקיים בין "הישראלים האחרונים" – תושבי הארץ לפני 1967 – מילון משותף, טרמינולוגיה שממנה אפשר היה לנסוק לעימות חריף, למתח מפרה ולוויכוח חי . אמנם, מאז ראשית הציונות ותנועת התחייה והעברי החדש והחלוץ והצבר, חלחלו זרמים בתוך ההוויה והתודעה הישראליות . רוויזיוניסטים וליברלים ודתיים - לאומיים, "מלכות ישראל" ו"שמש העמים", עיירות פיתוח וקיבוצים, ההר והעמק, חולצה כחולה וכיפה סרוגה – כולם קראו את הישראליות באופן נפרד, הצפינו אזימוטים לכיוון שונה . אך כולם נבעו ממעיין משותף, או במילותיו של ביאליק : "מקום ההפכים יתאחדו בשורשם" .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא