|
|
עמוד:14
כסלו תשפ"ו דצמבר 5202גיליון 20 # מעלה 14 פעם היה תופס ראשו וצועק מה אירע, מה אירע ? הגשמים טיפחו על פניו וזיעה ביצבצה מגופו, ואת מקומו לא הניח . לא שציפה שבלומה תצא ותפייסו, אלא שעמד כאדם שכבש לו מקום ושומר עליו . דמומים דמומים ירדו הגשמים . פרוזמא נתונה על כל העולם ואי אתה רואה אפילו את עצמך . אבל איקוניא של בלומה מפציעה ועולה לפניך כביום שהחליקה את ראשך כשנכנסת לחדרה והיא ברחה וחזרה ובאה . הניח הירשל ראשו על כפות המנעול והתחיל בוכה ) עמ' קצב - קצג ( . על במת החאן, בלי המספר, הסצנה שוברת הלב הזו נראתה אחרת לגמרי . הגשמים הדמומים הפכו לסופה איומה, את הירשל השקט ליוו כלבים נובחים, ורגע ההחמצה העדין של "מי כאן ? " - "אני כאן", היחיד שמפר את השקט ולא ברור בו אם בלומה והירשל אכן נפגשו או אפילו אם זיהתה את קולו של הירשל, הפך לרגע פשטני של התנכרות בוטה, שבו הירשל מגיש לבלומה ספר והיא מסרבת לקחת אותו . במילים אחרות, המספר בטקסט הכתוב מייצר שקט שמלא ברבדים שלא נאמרים, ואילו בהצגה הסצנה הפכה לרעש גדול, פשוט ודרמטי מדי, כזה שלא רואה ללב הדברים . נדמה שהוויתור על דמות המספר הלהטוטן של עגנון הוא הבחירה המובנת והטבעית בעיבוד לתיאטרון . אך הפעם, הבחירה הזו הותירה חוויה שדומה יותר לצפייה החד ממדית בחיים עצמם, זו שמוותרת על הרב - רובדית של הטקסט העגנוני, שבמידה רבה בה טמון הלוז של יצירתו . קשה להימנע מן הבחירה הזאת, אך בסופו של דבר התחושה היא, כמו שהזהיר עגנון, שהתיאטרון הדומה מדי לחיים עצמם מציג דברים שמתחזים לאמת ואינם אמת . אני לא איש תיאטרון וקשה לי לחשוב על פתרון שהיה משאיר את כוחו של המספר בלי להפוך את ההצגה לקריאת טקסט מומחזת . אולי זו משימה בלתי אפשרית, אבל אפשר להבין מדוע שתי ההצגות האחרונות שעלו בתיאטרון החאן והתבססו על יצירות של עגנון - "תהילה" ו"בדמי ימיה" - היו עיבודים לשתי יצירות שמלכתחילה הדמות הראשית בהן הייתה דמות המספר המדברת בגוף ראשון . כשהמספר העגנוני הכל יודע לא קיים מלכתחילה, גם לא קיים האתגר שבוויתור עליו, אתגר שעוד יש לפצח . ד נ י מ יכ א ל ר וזנ ב ר ג , " א ני א ל ה זק נ ים מ ת ייל ד ים מ ד ב ר כ א ן", 5 . 2 3 x 3 4 ס ״ מ
|
מקום לשירה
|