על הגניזה

עמוד:13

13 ספטמבר 5202אלול תשפ״ה גיליון 19 # מעלה לאחר חמש שנים של עבודה : "חזרתי וקראתי את כל הרומן [ . . . ] ידעתי רק דבר אחד — ידיעה חותכת, נוראה, כאילו הכה אותי ברק מן השמיים — אסור שאף אחד יראה את זה . ", ( עמ' 73 ) , . עם זאת, אף על פי שוויתרה על מקדמה בסךָ מאה אלף דולר וחזרה בה מהתחייבויות שונות מול ההוצאה והסוכנת, ואף על פי שכתבה ספר אחר, היא לא מצליחה להשתחרר מכתב היד ההוא . כעת, שנים אחרי, היא מתחקה אחר הדברים ומנסה להבין מה קרה : "ואל כל שנות הכתיבה התלווה גם איזה פחד סתום . צל של פחד . חסר שם, חסר פנים, ועם זאת מוכר ואינטימי כמו מחיים קודמים — פחד שמא מה שאני כותבת עליו עלול חלילה להתגשם, מישהו עלול להיפגע . ידעתי ולא ידעתי" ( עמ' 77 ) . במסע בעקבותיו ולעומקו של הספר היא מגלה דברים שהסתתרו בו . כךָ היא מזהה דמיון בין האח שבסיפור הגנוז לבין אח אמיתי שהיה לה, אשר נולד חולה ונשאר עם הוריה במשךָ חודשים בבית החולים . בזמן הזה היא נשלחה לחיות עם קרובי משפחה, מקווה שהדברים יחזרו להיות כשהיו, ומתפללת בליבה שהתינוק החולה ימות . לבסוף הוא באמת מת . ככל שהיא מעמיקה בחקר הימים ההם היא מבינה שבבסיס הספר ההוא אולי כלל לא ניצב התינוק ההוא, אלא אביה . היא מבינה שאביה הוא בן דמותו של האח, ושאותו היא אולי אהבה "יותר מידי", ועליו היא פחדה כשגנזה את הספר . אפשר לומר דברים רבים על הספר הזה, אךָ מה שהיה חשוב לי הם השיעורים הממשיים שאפשר ללמוד ממנו על התפתחות הקול הכותב . שיעורים בפיתוח קול הוא לכאורה גם שמו של הספר הגנוז : "את השם העלה על דעתי אחד מפרטי העלילה — השיעורים בפיתוח קול שהגיבורה לומדת בסטודיו למשחק בניו יורק — אךָ למעשה תיאר השם הזה את מעשה הכתיבה עצמו . [ . . . ] ביקשתי לגבש בספר הזה את קולי המספר ולשכלל אותו . " ( עמ' 72 ) . הקריאה בספר חושפת רבדים שונים בהיות של אדם כותב, שיעורים שנלווים לכתיבה וגם לצד האפל שלה — הגניזה ; המידה שבה מסתבר שמקורות הכתיבה מצויים ( פעמים רבות ) בשורשים ובמשפחה, ובמיוחד את מה שלומדים בעבודת המילים ובקריאה בדיעבד על מה ידעו המילים לפנינו או מה הן יצרו בעולם . י כךָ, המספרת נאבקת עם זכרונות הילדות שלה ועם תפקידן וכוחן של המילים במשפחתה . באחד המקומות היא מכנה את עצמה ילדה-מכשפה, עדיין מרגישה אשמה שבאמצעות המילים שלה גרמה למותו של האח . בהמשךָ היא מתארת את המילים של המשפחה והפחד שנלווה אליהן ( "חרדה הייתה בהם מפני כוחן של המילים . [ . . . ] לא הייתה מכסה למידת ההרעפה של 'בעזרת השם' [ . . . ] מנגד כסכר מפני געש הסכנות, היה מטח אובססיבי של הביטוי 'שלא נדע' . שלא כמו ה'חס וחלילה' המקובל, או אפילו ה'לא עלינו' הנונשלנטי, נוקט ה'שלא נדע' תגובה סרבנית אקטיבית" ( עמ' 90 ) . בהמשךָ היא מספרת גם על המילים בפרסית שנאטמה אליהן בילדותה ורק בגיל מבוגר החלה לשוב אליהן . במסע הזה שבה ועולה האשמה שנלווית למילים — האם המילים שלה הרגו את האח ההוא ? האם הספר שכתבה בעצם צפה את מה שקרה לאביה או אף יצר אותו ? קצת אחרי הגניזה המתוארת אביה האהוב של רביניאן נפטר בגיל צעיר, בעודו בן 66 בלבד, מליבו . בסיפור הגנוז הלב של האח הוא זה שקורס, ואילו הלב של אביה שלה קורס פתאום בבוקר של חודש אפריל כמה שנים לאחר מכן . האח בסיפור שנגנז ניצל בסוף אחרי שהאחות מבקשת סליחה ונוסעת חזרה לניו יורק . אךָ אביה לא ניצל, וגם גניזת כתב היד לא הצילה אותו . במהלךָ כל הספר רביניאן מבקשת להשתחרר מהאשמה הזו . נראה בסיום הספר שאלו הן שוב המילים, האמת, וההוצאה של הסודות אל הדפוס אשר אולי משחררים אותה במידה ממנה . ואולי עוד מילה על הגניזה . הבחירה לגנוז היא לא סתמית . מי שמאמינים שהכתיבה מגיעה ממקומות גבוהים מאיתנו יודעים שאי אפשר להתכחש אל הנכתב . גניזה משמעותה הטמנה, הסתרה — אבל לא השמדה או מחיקה . אכן, רק בסיום הספר, אחרי שהספר הזה נכתב, היא מוחקת כל זכר לספר המקורי וממש שורפת אותו ( "התפילה גואה בי ואני מתפללת [ . . . ] אם היו בי כשפים, אם אי-פעם היו בי כוחות פלאיים ועל פי רצוני קרו הדברים, הם אינם עוד . ", ( עמ' 184 ) . אךָ לפני כן היא שמרה אותו גנוז, במרתפי הבית והמחשב, והוא המשיךָ ללוות אותה . האם באמת היה ספר כזה שנגנז ? אולי . האם זה משנה באמת ? לא ממש, שהרי כעת הסיפור ההוא קיים בחלקו הראשון של הספר, בגרסה ערוכה, מקוצרת אבל גם מותחת וסוחפת . גם אם הגניזה ההיא נעשתה מתוךָ פחד, היא אפשרה לה, במועד שבו יכלה להתמודד עם הדברים, לספר את הסיפור הזה, הסיפור שמוכן ללכת עמוק יותר, לדבר על כמה אהבה את אביה ועל מי שהיא בזכותו . אךָ גם לדבר על המשקעים שנותרו ביניהם . כאב אחד כזה הוא כאבו של האב על בחירתה לא להביא ילדים . היא מתארת שיחות שלהם בנושא, ולבסוף חלום שחלמה בלילה לפני שהוא מת . בחלום הוא אומר לה שכיוון שלא ילדה מעולם ואין לו נכדים, אין לו זכר בעולם, לכן — בחלום — הם צריכים לשכב כדי שהיא תתעבר . הם מנסים ולא מצליחים, החלום מסתיים בעצב גדול של שניהם . בסיום הקריאה נדמה שנוצר היפוךָ מעניין . אם היה נדמה במהלךָ הקריאה שהשיעור של רביניאן על המילים הוא על כוחן להמית, לבסוף היא גם מראה לנו גם את כוחן ליצור, להחיות לעיתים, לרפא אפילו . בניגוד אולי לסיפור האחים, שהאב היה בו נסתר, רק "נוסע סמוי" כפי שהיא מכנה זאת, בספר הזה האב נוכח במלואו . זכרונות, הגעגוע אליו, המילים שלו, ואפילו הסיפורים שפעם כתב ונעלמו, הופכים חיים . נכון, כל המילים שבעולם לא היו יכולות להחזיר אותו לחיים, אךָ הן אפשרו לה ליצור לו זכר בעולם, ובכךָ אולי לרפא משהו מהכאב הקדום . עוד בחלק של תקציר העלילה, כחלק מההצגה שהגיבורה משחקת בה, יש סצנה שרומזת לבאות : "'בנות של קוסם ? ' אומר לה זה עם הנזם . 'אז את בטח יודעת מה פירושו של לחש הקסמים . ' היא מביטה בו פזורת נפש, והוא ממשיךָ" 'אברקדברה ? '" ( עמ' 55 ) . "אברא כדברא" — אברא כדבריי או אמת בדבריי ( מארמית ) , מילים שהופכות למציאות . המילה הזו, במסורות שונות ובשפות שונות נחשבת מילה של קסם, שיש לה כוח לשנות את המציאות ( לחיים ולרפואה, או לפעמים למוות כמו בקללות שאין עליהן מחילה בסדרת ספרי הארי פוטר ) . בספר הזה רביניאן מזכירה לקוראיה שלמילים יש כוח קסם . לכן — צריךָ להתייחס אליהן בכבוד, להכיר בכוחן לייצר ולשנות מציאות, לדייק אותן, ולהשתמש בהן בזהירות ולטובה . נדמה לי שזה שיעור-תזכורת חשובה לעת הזו, לכותבים ספרותיים אבל בהחלט לא רק . למה גנזתי אני את הסיפור ההוא ? משהדברים הכתובים התגשמו, תיאורם היה נראה לי דהוי פתאום, בנאלי אל מול המציאות . בשבועות האחרונים קראתי שוב ושוב ב שיעורים בפיתוח קול , בעקבותיו חזרתי כמעשה המספרת, וקראתי בסיפור ההוא . בדומה אליה גם אני גיליתי שהוא לא גרוע כפי שחשבתי ואפילו יש בו רגעים יפים . חשבתי שאולי גם אני נבהלתי מכוחן של המילים שלי, מכךָ שהדברים שכתבתי הפכו למציאות . פחדתי כנראה גם מהתגשמותם של הדברים המעטים בסיפור שלא התגשמו . אולי עוד אחזור אליו, כשזה יהיה אפשרי ככה זה מתחיל : "הרומן נפתח בטיסה בהולה מניו יורק לישראל . גיבורת הסיפור מוזעקת לשוב ארצה — אחיה מאושפז חסר הכרה בחדר מיון . בן שלושים ושתיים, לקה בזיהום בליבו והתמוטט . מנתב"ג האחות נחפזת לבית החולים מאיר בכפר סבא . היא מוצאת שם את הוריה המומים ומוכי דאגה, ואחר כךָ את גיסתה, אשתו של אחיה, מוקפת בבני משפחתה שבאו לתמוךָ בה ובראשם דודתה הרבנית . מאז ומעולם היו שותפי סוד, אחים בלב ובנפש, ולכן כשהחליט פתאום להתחתן, היא הופתעה יותר מכולם . זה היה לפני כשנתיים, זמן קצר אחרי שיחת הסקייפ שבה סיפר לה שהכיר בעבודה מישהי חדשה, בא איתה אל הוריהם ובישר שהוא מתחתן . "

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא