על הגניזה

עמוד:12

ספטמבר 5202אלול תשפ״ה גיליון 19 # מעלה 12 על הגניזה רות אשור דורית רביניאן | שיעורים בפיתוח קול עם עובד, 2025 | 184 עמודים לפני כמה שנים כתבתי סיפור קצר . זה היה סיפור על רכבות, על מפגשים ופספוס . שקעתי לגמרי בכתיבתו, קראתי על הרכבות האלקטרומגנטיות המהירות ביפן, על ההיסטוריה של הרכבות והזמן, על שמות החלקים השונים במסילת הרכבת, על התמרורים המיוחדים . דמיינתי אנשים שאני מכירה, השמטתי שמות, שיחקתי עם המילים וערבבתי דברים שקרו, דברים שהייתי רוצה שיקרו ודברים שלא יתכן שייקרו . ואז עברו חודשיים, אולי שלושה אולי קצת יותר, וכמעט כל הארועים בסיפור הפכו מציאות . כשהבנתי את זה גנזתי את הסיפור עמוק בתיקיות המחשב, ולא הוצאתי אותו משם מאז . בספרה החדש שיעורים בפיתוח קול , דורית רביניאן מתחקה אחר כתב יד שגנזה לפני כ- 20 שנים, ובהמשךָ בעקבות שורשיה המשפחתיים . הספר נפתח ב"תקציר העלילה" של הספר הגנוז : אח ואחות שפעם היו קרובים מאוד כבר לא מדברים . יום אחד האח לוקה בליבו ונכנס לתרדמת, הגיבורה ( כפי שהיא מכונה ) עוזבת את החזרות להצגה שלוהקה בה לתפקיד ראשי בניו יורק וטסה לארץ . בהגעתה היא מגלה שאשתו של האח, ובעיקר דודתה, מאשימות אותה שהיא גרמה למצבו של האח, כי התנהגה באופן שלא הולם קשר בין אחים, אהבה אותו "יותר מידי", ואף גרמה לכךָ שהם, כילדים, התחתנו במעין טקס ( ואולי גם יותר מכךָ ) . הגיבורה מתייסרת בשאלה אם באמת קרה דבר מה אסור בינה ובין אחיה . לבסוף היא חוזרת לניו יורק והאח מחלים . חלקו השני של הספר עוסק במסע של רביניאן עצמה, שהחליטה לגנוז את הספר ההוא / אֵינוֹ מְהַס�ֶה אֶת לִב�ֵנוּ / אֵינוֹ מַרְד�ִים אֶת הַצ�ַעַר / מַשְְׁקִיט אֶת הָעֶצֶב הַז�ֶה" ( עמ' 44 ) . ואולם במרכז של כל זה מזדהרת תקווה בדמותו של אהוב זר . "לִב�ִי ב�ַמ�ִזְרָח וְאָנוֹכִי ב�ִקְצוֹת הַמִידְוֵוסְט [ האמריקאי ] " , כותב הדובר אל אהובו שאיננו ישראלי ואיננו דובר עברית, מתוךָ סצנה אינטימית שבין אהבת המקום לאהבת האדם . "אֲנִי נוֹשְֵׁק אוֹתְךָָ, וּבְצִפ�ֹרֶן מְשִַׂרְטֵט / עַל פ�ְנֵי ב�ְשִָׂרְךָָאֶת ג�ְבוּל צִי� וֹן . הָסֵט / אֶת מַב�ָטְךָָוְאַל ת�ַב�ִיט אָחוֹר, הָנַח / לַד�ָם, לָרְפָאִים, לִכְאֵב הַפַנְטוֹם — לַעֲבֹר" ( [ ללא שם ] , עמ' 50 ) . אזכור כאב הפנטום בשיר שפותח ב"לבי במזרח" מחדש את המטאפורה הידועה של רבי יהודה הלוי, שכן היא מבליטה את הגופניות של הגעגועים המידמים לכריתת הלב . ואומנם הבחירה לעזוב את ישראל ולדבוק באהוב, "כ�ְמוֹ רוּת" ( עמ' 48 ) , עם כל המורכבויות שבצד ההגירה, מסתמנת ככזאת שלא כרוכה בה חרטה . "אֵין לִי ב�ַיִת מִל�ְבַד ב�ֵיתֵנוּ", הוא כותב בשיר "חלום", "אֵין לִי מָקוֹם ב�ָעוֹלָם לְבַד מִצ�ִד�ְךָָ" . וקודם, באותו השיר : "כ�ְשְֵׁם שְֶׁפ�ִל�ַסְת�ָלְעַצְמְךָָ שְְׁבִיל אֵלַי, אֶל ב�ֵית הוֹרַי, אֶל הָעִבְרִית, רָחַקְת�ִי מִמ�ֶנ�ָה, וְהִיא רָחֲקָה מֵאִת�ָנוּ . אֲנַחְנוּ מְבַק�ְרִים אַחַת לְשְָׁנָה, [ . . . ] כ�ְמִי שְֶׁמ�ְלַט�ֵף אֶת פ�ַרְוָתוֹ שְֶׁל חֲתוּל רְחוֹב . הַצ�ֵל הַנ�ָמוּךְָ, הָרָחָב, שְֶׁל עֲצֵי הַפִיקוּס עֲדַיִן מְשְַׁפ�ֶה אֶת רָאשְֵׁינוּ . הַי�ָם פ�ָתוּחַ, אָרֹךְָ, ב� וֹהֵק ב�ַשְׁ�ֶמֶשְׁ כ�ְמַצ�ֵבָה שְֶׁכ�ַת�ָבְתָה� כ�ִמְעַט מְחוּקָה" ( עמ' 58 – 59 ) . מבחינתו של הדובר, האהוב לא ממלא רק את מקומם של הבית והמשפחה, אלא גם של האלוהות : "ב�ְכָל לַיְלָה / אֲנִי מַשְׁ�ִיל אֶת נַעֲלַי / לִפְנֵי הַמ�ִט�ָה / / [ . . . ] ב�ְכָל לַיְלָה / אֲנִי מַסְת�ִיר אֶת פ�ָנַי / לֹא לְהִכ�ָווֹת מֵאוֹרְךָָ / / ב�ְכָל לַיְלָה / אֲנִי יוֹדֵעַ : / הַמ�ָקוֹם / קָדוֹשְׁ / / ב�ְכָל ב�ֹקֶר / כ�ַפ� וֹת רַגְלֵינוּ / ת�ְלוּיוֹת יְחֵפוֹת / מִק�ְצֵה הַמ�ִט�ָה / כ�ְעַל סַף יְדִיעָה : / נִהְיֶה אֲשְֶׁר נִהְיֶה" ( [ ללא שם ] , עמ' 76 ) . באורח פלא, העברית מצליחה לשתול את עצמה מחדש באדמה הזרה, שבה צומחים היחסים בין הדובר לאהובו . הדובר מתעקש לשכוח את ציון, אולם, בהיפוךָ של מזמור תהילים הנודע שנטמע בטקסי החתונה היהודיים, הוא מצהיר ש" לְשְׁוֹנ [ וֹ ] ד�ְבוּקָה, / וְגַם אִם אֲנַס�ֶה ב�ְעֵט, / ב�ְסַכ�ִין, ב�ְמַאֲכֶלֶת, לַעֲקֹר / אוֹתָה� מִמ�ְקוֹמָה� , / הִיא, כ�ְמוֹ צֵל, כ�ְמוֹ אֵזוֹב ב�ְכָתְלֵי הַב�ַיִת, / אֵינָה� עוֹזֶבֶת" ( "ויטרז'", עמ' 52 ) . העברית הופכת לבשר מבשרה של האהבה הדו- לשונית, גופנית ונושמת, כשהדובר "מלמד" את האהוב "לָשִִׂים אֶת לְשְׁוֹנִי ב�ְפִיךָָ" : "אֲנִי נוֹשְֵׁק כ�ָל אֵיבָר וּמוֹנֶה : / כ�ַפ� וֹת רַגְלַיִם, כ�ְתֵפַיִם, עֵינַיִם, / עַד שְֶׁשְׁ�ְמָם ד�ָבֵק ב�ִשְִׂפָתְךָָ / כ�ְמוֹ צֵל אֶל שְְׁמוֹת הָעֶצֶם . / אֲנִי אוֹמֵר לֵב, הַרְט, / שִָׂפָה, לִיפ� , לָאנְגְוֶג' / זַיִן, קוֹק" ( "שמות העצמים", עמ' 51 ) . מכאן שמו של הקובץ, "עירוב", המרמז להלכה היהודית בעניין ההבחנה בין רשות היחיד לרשות הרבים . "אֱחֹז ב�ְיָדִי", אומר הדובר בשיר שנותן לקובץ את שמו, "כ�ְשְֶׁהָאוֹר חוֹלֵף מֵעָלֵינוּ / וַאֲנַחְנוּ חוֹצִים אֶת ג�ְבוּל הַי� וֹם [ . . . ] / / אֲנִי מַנ�ִיחַאֶת יָדִי עַל לֶחְיְךָָ . / [ . . . ] אֵינֶנ�ִי / יָכוֹל לַחְצוֹת אֶת עוֹרְךָָ, / לִפְרֹעַלָנוּ ד�ֶרֶךְָ / מִב�ַעַד לִמְחִצ�ַת שְִׁמְךָָ" . הדובר עוסק בשאלת קווי הגבול והמחיצות בין יחידים ובין קבוצות, באי - יכולתו של האדם להתערב לחלוטין בזולתו . ואולם, "שְָׁעָה שְֶׁאַת�ָה פ� וֹרֵם אֶת כ�ַפְת� וֹרֵי חֻלְצָתְךָָ, / לִב�ְךָָנִגְלֶה לִי לְרֶגַע מֵעֵבֶר לִזְכוּכִית חָזְךָָ / כ�ְשְֵׁם שְֶׁהָאָבִיב מְגַל�ֶה אֶת נִצ�ָנָיו מִב�ַעַד לְקָרַת הַחֹרֶף" ( "עירוב", עמ' 56 – 57 ) . ההתלכדות המושלמת איננה קיימת, אךָ אם לשאול את המטאפורה ששם השיר רומז אליה, "עירוב החצרות" אפשרי ומותר . אכן, חוזקתם של שירי עירוב היא בשיח האהבה הייחודי ובמודוס האינטימי של הפנייה אל הזולת . אומנם כששירי עירוב יוצאים אל "רשות הרבים" ומבקשים לומר דבר מה שנושק לפוליטי, או לספק תובנות באשר לתרבות האמריקאית — למשל בשירים ,"wake" "אמריקה", "לשד" ( עמ' 85 – 87 , 88 – 89 , 70 – 72 בהתאמה ) — הם מאבדים מזוהרם . אבל הקובץ בכללותו מקסים ביופיו, וכפי שהוא מושתת על עברית גמישה ומשוכללת, כךָ הוא קשור בעבותות לנוף הישראלי, ולפיכךָ נדרש ל"קַסְטַנְיֵטוֹת עֵץ הַס�ִג�ָלוֹן" ( "משב", עמ' 12 ) , ל"אֹדֶם הַק�ְטָלָב" ( "מתחת לנשימתךָָ", עמ' 62 ) , ול"כ�ֶתֶר הָרַק�ֶפֶת" ( "נקישה", עמ' 61 ) . סגנונו של ליניאל נסוב על הנימה הלירית שבוקעת מתוךָ הדיבוריוּת ומאירה את היום-יום בכוח המקוריות של המטאפורה והדימוי, שמולידות שורות חד-פעמיות, כמו "לִשְְׁזֹר חָרָךְָב�ְקוֹף הַמ�ַחַט" ( "גובלן", עמ' 11 ) , ו"הַז�ְמַן מְקַמ�ֵט אֶת פ�ָנַי / כ�ְמִכְת�ַב אַהֲבָה לֹא שְָׁלוּחַ" ( "חיכוךָ", עמ' 38 ) . הוא שולח יד באקספירמנטים שונים דוגמת רסיסי ההייקו שבמחזור "ירושלים, אבנים", המוזגים את הטבע העירוני אל המרחב הביתי הירושלמי ( עמ' 95 – 96 ) , ובכתיבה דחוסה, בעלת איכות חלומית ומרתקת, כמו בשיר "אשחר, החיים שלא ידענו" ( עמ' 47 ) . איננו יודעים, וזה גם לא חשוב מה בדיוק קרה שם, בצל האלה שמוזכרת בשיר הפותח את הקובץ . מכל מקום, טוב שנולד מהרגע הזה משורר, וטוב שהוא הביא אל השירה העברית קובץ עכשווי, מקורי ומשובח כגון זה . * אני מודה לנועה שקרג'י, שעמדה בפניי על מרכזיותו של השיר "יונתן" ביצירתה של וולך . ככה זה מתחיל : * וְאוּרִי, שְֶׁהָיָה מַנְהִיג הַחֲבוּרָה וּמְבֻג�ָר מִמ�ֶנ�ִי ב�ְשְָׁנָה, הָיָה לוֹקֵחַ אוֹתָנוּ אֶל הַג�ִבְעָה שְֶׁל�ְיַד הַב�ַיִת, וּפַעַם אַחַת, כ�ְשְֶׁנ�ָפַלְת�ִי ב�ַד�ֶרֶךְָלְעֵץ הָאֵלָה, אָחַז ב�ְיָדִי וְהָאוֹרְצֵל נִמ�ֵר אֶת הַג� וּף, וּבְיָדוֹ הָאַחַת כ�ִס�ָה אֶת פ�ִי, וּבְיָדוֹ הַשְׁ�ְנִי�ָה כ�ִס�ָה עַל פ�ְנֵי הַפ�ֶצַע, וְאֶצְב�ָעוֹ הֶעֱמִיקָה ב�ְתוֹךְָהַב�ָשִָׂר וְהָאֶצְב�ַע עָצְרָה אֶת הַד�ָם מִל�ִגְעֹשְׁ וְהָאֶצְב�ַע ג�ָעֲשְָׁה אֶת הַד�ָם שְֶׁשְׁ�ָתַת, וְהַצ�ְעָקָה נִבְלְעָה ב�ְכַפ� וֹ וְהַצ�ְעָקָה הִסְת�ַב�ְכָה ב�ְעַנְפֵי הָאֵלָה, וְכָכָה הוּא הֶחְזִיק אוֹתִי, עַד שְֶׁהִפְסַקְת�ִי לִבְכ� וֹת, וּכְשְֶׁחָזַרְנוּ רָאִיתִי ב�ַד�ֶרֶךְָ, לְיַד שִִׂיחֵי הָאֲחִירֹתֶם, ד�ְבוֹרָה פ� וֹלֶשְֶׁת אֶל ת� וֹךְָ לֹעַהָאֲרִי וְגוּפָה� נִמְלָא אַבְקָנִים, וְשִִׂפְתֵי הַפ�ֶרַח סָגְרוּ לְרֶגַע סְבִיבָה� , וְזִמְזוּמָה� נִשְְׁאַר ב�ְאָזְנֵי כ�ָל הַד�ֶרֶךְָהַב�ַיְתָה .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא