מבשר החלקיקים

עמוד:5

5 ספטמבר 5202אלול תשפ״ה גיליון 19 # מעלה ז'אנר האימה, בימינו יצירתו זוכה גם לתשומת לב רבה מכיוונה של תרבות הביטול . זאת כיוון שתפיסות עולמו של לאבקראפט, גזען מוצהר, מיזוגן ופוריטן, קיבלו ביטוי מופגן גם ביצירתו . דיסקליימר : מאז ומתמיד נמנעתי מיצירות מז'אנר האימה — בשלל המדיות שבא בא לידי ביטוי . אולי זוהי חולשתה של מי שדמיונה חזק וריאליסטי מדי עד כי הגבולות בין האימה שבפנים לאימה שבחוץ מיטשטשים . אולי בשל כךָ, האימה עצמה הפכה למעין דלת נעולה ששומרת נפשה הבינה שעבורה אין לפתוח ואין לעבור בה . זאת כדי לומר שמעבר לאימה הפרטית שלי ולאימה המתמשכת של חיינו אין לי הרבה מה לומר על ז'אנר ספרותי זה . לא כךָ הדבר לגבי מישל וולבק . החיבור בין לאבקראפט לוולבק מובהק מאד, ודווקא נקודת המבט האנכרוניסטית מאפשרת לראות זאת ביתר שאת . שניהם סלדו וסולדים מהחיים בכלל ומהתרבות המערבית בפרט, בזים לניאו-ליברליזם ( וליסודותיו, שכן כמעט חצי מאה מפרידה ביניהם ) . הרעיון שהעולם הוא מקום אפל, אכזר ומרושע, שב ועולה בטקסט באופן כמעט אובססיבי, ופעמים רבות לא בהכרח ברור מיהו הקול הדובר ואם הוא שייךָ לוולבק או ללאבקראפט . הנה כמה ציטוטים נבחרים לשם ההתרשמות : "אני כה עייף מהאנושות ומהעולם" ( עמ' 31 ) "החיים כואבים ומאכזבים" ולכן "נחוץ לנו נוגדן רב-עוצמה אל מול כל צורות הריאליזם" ( עמ' 31 - 32 ) "רק האנוכיות קיימת . קרה, שלמה ללא מתום ומזדהרת" ( עמ' 35 ) . ההצדקה והחשיבות של הבוז והסלידה מהקיום נעוצה באסתטיות הספרותית שהיא מייצרת אצל שני הסופרים . זוהי העמדה שעומדת ביסודו של היקום הלאבקראפטי, שדוחה את הריאליזם מכול וכול, הדמויות הפועלות בו הן שטוחות וכל מטרתן היא לסיים את חייהן בדרכים אלימות, משונות ומבחילות, כמטאפורה עגומה וחסרת תקווה לעולמנו הקר והמנוכר . לפי וולבק, הסלידה מהחיים היא מאפיין תרבותי של תקופתנו, ואילו הפופולריות של לאבקראפט היא מעין תסמין למצב האנושי על סף המאה ה- 20 , שבו אסקפיזם דוחה ואלים עדיף על ההתמודדות עם המציאות היום- יומית . במילים אחרות, המציאות היא בלתי נסבלת כל כךָ, שתפקיד הספרות הוא לדחות אותה ולהתנגד לה מכול וכול . נראה כי לאבקראפט, גיבור הרומן, מטרים את דמותו של מישל דרז'ינסקי, מגיבורי הרומאן "החלקיקים האלמנטריים" שכה סולד ובז לקיום האנושי עד כי הוא מוביל מחקר שבסופו של דבר מביא להתפתחותו של מין חדש המחליף את בני האדם שנמצאים על סף הכחדה . שימו לב לאיפיונו של לאבקראפט הכותב מכתב "מוזר ונוגע ללב בהשתדלותו של מי שחש כה מרוחק מן האנושות להבין מהי אהבה אנושית" ( עמ' 120 ) לעומת תיאורו של מישל דז'רזינסקי ב"החלקיקים האלמנטריים" : "הוא בילה את חייו בבדידות, בריקנות קוסמית . הוא תרם להתקדמות הדעת [ . . . ] אבל את האהבה לא ידע . " ( עמ' 285 ) . ועל אף שאני מודעת לכךָ שזה נראה קל מדי, הנה כמה דברים שוולבק כותב כדי לחדד את חוסר המשמעות הקיומית שחש לאבקראפט, שוב כהצדקה ליקום שברא : "היקום הוא רק סידור חולף של החלקיקים האלמנטריים . שלב מעבר זמני בדרךָ לכאוס . כאוס שידו תהיה בסוף על העליונה . המין האנושי ייעלם . גזעים אחרים יופיעו וייעלמו בתורם . " ( עמ' 35 ) זהו היבט נוסף המעיד על הפואטיקה העתידית של וולבק, לא רק מבחינת התוכן אלא גם מבחינת הצורה . וולבק מתאר את לאבקרפאט בדרכים שהן לפרקים מרוחקות, קרות, אובייקטיביות, כמעט מדעיות . הוא משתמש בקטעי מכתבים שכתב לאבקראפט כמו גם בטקסטים שנכתבו על אודותיו . זוהי אסטרטגיה שלאבקראפט עצמו משתמש בה על מנת להעצים את הזוועה של תיאוריו, שככל שהם מדויקים ונכונים יותר מבחינה מדעית כךָ הם גם מקפיאי דם, מטלטלים ומזעזעים . זהו ביטוי לפרפורמטיביות הוולבקית, גם בגלל האופן שהוא מנציח וממחיש את הסגנון הלאבקראפטי ביצירה שהוא כותב על אודותיו וגם כאסטרטגיה שמופיעה ביצירותיו העתידיות . הספר מחולק לשלושה חלקים . הראשון מתייחס להתנגדותו של לאבקראפט לחיים, התנגדות שבאה ליד ביטוי בדחייה של הריאליזם . חלקו השני מתמקד בקורפוס היצירה של לאבקרפט, המורכב גם ממכתבים ומשירים . הוא מאפיין את הפואטיקה הלאבקראפטית של יצירותיו הגדולות, שוולבק מזהה גם עם השירה אךָ גם עם עולם האדריכלות, בעיקר ביחס לארכיטקטוניות של היקום שברא, על מבניה הכבירים והגותיים, שוולבק מכנה "אדריכלות חלום" . החלק השלישי הוא על פניו החלק האוטוביוגרפי, ומשמש מעין כתב הגנה לדמותו של לאבקראפט . ממרחק הזמן הוא נראה גם כמו כתב הגנה לביקורות שהוטחו בוולבק — בשלבים מאוחרים יותר של הקריירה שלו : "הוא גזען עד עמקי נשמתו, ריאקציונר מושבע [ . . . ] כל חייו דבק בגישה אריסטוקרטית טיפוסית של בוז לאנושות ככלל, משולב בחיבה יתרה לאנשים כפרטים" ( עמ' 44 ) . אילו הייתי כותבת את הביוגרפיה על וולבק, כנראה שזה היה שמה . זאת כיוון שהחלק האוטוביוגרפי — ששמו הוא כמובן, אנטי-ביוגרפיה — מציע נקודת מבט חומלת כלפי לאבקראפט, על אופיו המשונה, על חוסר יכולתו וכשלונו לקחת חלק ולהשתתף בחיי היומיום — בעבודה ובמערכות יחסים . ומן הצד השני, בחלק זה, וולבק מציע הצדקה אסתטית לשנאת האחר של לאבקראפט כמנוע ליצירה : "כל להט גדול, בין של אהבה ובין של שנאה, סופו להוליד יצירה אותנטית . " ( עמ' 150 ) . ופה טמון הכלב . הכתיבה של וולבק היא שילוב של הגות אינטליגנטית, מניפסט אידיאולוגי, קריאה ביקורתית ומשחק עם תודעת הקורא . השימוש בחומרי מקור, לצד סגנון הכתיבה הפסאודו-מדעי לפרקים המשולב בכתיבה שהיא דווקא משתפכת ומתמקדת דווקא בהיבטים הרגשיים, הופכים את היצירה למעוררת מחשבה, מעניינת ואף מתריסה, גם אם אינה מטלטלת את אמות הסיפים של הקורא העכשווי, שככל הנראה כבר בקיא בשטיקים הוולבקיים . הספר שכתב וולבק על לאבקרפט מניח את היסודות לסגנון שיאפיין את הפואטיקה של וולבק . כתיבה שלפעמים נראית פשטנית וישירה, שמעניקה תחושת "עוד מאותו הדבר" אבל היא בעצם מרובדת ולא חד-משמעית . אילו הייתי מעיזה לפתוח את דלת האימה, כנראה שהייתי הולכת לקרוא ביצירתו של לאבקראפט בעקבותיה . ככה זה מתחיל : החיים כואבים ומאכזבים . מכאן שאין עוד טעם לכתוב עוד רומאנים ריאליסטיים . אנחנו כבר יודעים למה אפשר לצפות מהמציאות באופן כללי, ואין לנו חשק לדעת עוד . האנושות - כמות שהיא כבר לא מעוררת בנו יותר מסקרנות פושרת . כל ה"ייצוגים" הכה - מתוחכמים, כל ה"סיטואציות", האנקדוטות . . . כל הדברים האלה רק מאששים, אחרי שסוגרים את הספר, את תחושת הסלידה הקלה שאנו חשים די והותר בכל יום של "חיים אמיתיים" .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא