|
|
עמוד:9
9 ספטמבר 5202אלול תשפ״ה גיליון 19 # מעלה לא טרחתי, ודאי שלא באופן עקבי, לשנות את שמותיהם" ( עמ' 62 ) . אם כן, למי שייךָ סיפורם ? האם בשם החירות האומנותית מותר לנו לחשוף פרטים ביוגרפיים של אחרים בלי רשותם ? זהו רגע מטלטל בקריאה, בעיקר משום שהוא משחזר את אותה פגיעה באמון ובפרטיות של תלמידיו, קודם ב"שנות לימוד" וכעת ב סדריק . איבי, שפרט אינטימי מחייו נחשף לעיני כל, אומר בחיוךָ עקמומי כי "אם היינו לבנים לא היית כותב עלינו ככה" ( עמ' 63 ) . הקביעה הזו אכן מעוררת מחשבה : האם עמית היה מתבטא באותה צורה לו היה מדובר בקולגות ישראלים, במשפחתו ובחבריו ? אלו רק שתי דוגמאות המשקפות את הכנות הבלתי מתפשרת של גיש עמית, את המוכנות שלו לעמוד בלתי צודק מול קוראיו . כאן טמונה גם גדולת מעשה הכתיבה : עמית אינו נרתע מלעסוק בשאלות של זהות ומעמד, אינו מתכחש למציאות העגומה שנפלה בחלקם של רוב תלמידיו לשעבר, ואף מרחיק לכת ומנסה לצייר תמונה רחבה יותר, מקיפה ככל האפשר של חיי העובדים הזרים, המהגרים ומבקשי המקלט בישראל . מדו"חות של רשות האוכלוסין וההגירה, דרךָ סיפור עלייתה ונפילתה של רוז פוסטאנס, המנצחת הפיליפינית של תוכנית הריאליטי "אקס פקטור ישראל", ועד לסקירה של הזרמים הנוצריים השונים בקרב הפיליפינים בארץ . כל חלקי הפאזל מצטרפים לכדי תמונת מציאות מורכבת, המצליחה לשים את הקוראים הישראליים, ולו לרגע אחד, בנעליו של האחר . כולנו מחפשים להשתייךָ לסיפור גדול יותר . אם דרךָ המקצוע שאנחנו בוחרים בו, הקשרים האישיים שאנחנו בונים או המדינה שאנחנו בוחרים להגר אליה . אנחנו יכולים לרקום את הווייתנו אל הסיפור הגדול יותר של האנושות גם באמצעות מעשה הכתיבה : "הוא ( הספר ) מעורר בי שמחה, הוא גורם לי להרגיש, כמו תמיד בזמן שאני שקוע בכתיבה, שיש לי מקום בעולם, שאני לא רק צף בתוךָ עננה של חוסר - ממשות, עננה ששום דבר אחר — לא העבודה בבית הספר, לא גידול שלושת ילדיי — לא הצליח אף פעם לפוגג" ( עמ' 61 ) . הכתיבה מקנה לנו את כל היופי הזה, היא מאפשרת לנו לגעת באנשים זרים, היא אפילו עשויה לכונן שינויים גדולים בעולם . אךָ בל לנו לשכוח, ובפרט כשאנחנו כותבים על אנשים אמיתיים בשר ודם, שסיפורם האישי אינו שייךָ לעיתונאים או לפוליטיקאים, הוא אפילו אינו שייךָ לספרות ולהיסטוריה — הוא שייךָ בראש ובראשונה למשפחתם ולהם עצמם . סדריק הוא ספר חשוב, הן מבחינה חברתית והן מבחינה אתית, הוא מציב מראה לדמותה של החברה הישראלית וגם עליי הוא השפיע מאוד — המשכתי לחשוב עליו הרבה אחרי שסיימתי את העמוד האחרון . כולי תקווה שגם משפחתו של סדריק וחבריו לכיתה, שעבורם זהו אינו סיפור אלא חלק מבשרם ממש, מרגישים כךָ . ככה זה מתחיל : סדריק מת . לפני שמונה שנים הוא היה תלמיד שלי . אני מגלה זאת כשידיעה באתר האינטרנט של עיתון 'הארץ' צדה את מבטי, בשעה שאני עומד לשקוע באחת מאותן תנומות מתוקות של ימי שישי בצהריים . כנראה בגלל הכותרת, מפני שבדרךָ כלל איני קורא את סיפוריהם של החיילים המתים בעזה, המופיעים בעיתון כמעט מדי יום : כולם היו מסורים להוריהם ולצבא, וליבם, ללא יוצא מן הכלל, עמד רק בדוחק בנדיבות שעלתה על גדותיה . צ יל ום : יוב ל ח ן
|
מקום לשירה
|