מי שלא עושה לא טועה

עמוד:15

מ ר ץ 5 2 0 2א ד ר ת ש פ ״ ה ג י ל י ו ן 7 1מ ע ל ה 15 וכל אותם השפנים שבוקעים מן הכובע, וחישוקי הברזל המלוהטים, והפירואטים שעל הטרפז וכל הלה-לה-לה וכל היאללה, וכל האוֹללה בקרקס הלשוני שמציע עוֹל הלוּ . ובפעם השנייה — אחרי ששוככת ההתפעלות . אז נדרשת קריאה אחרת : מפוכחת, עמלנית, חסרת פניוֹת . קריאה שדורשת מאמץ פרשני והתקדמות איטית בשורות השיר, עקב בצד אגודל . קריאה מפענחת שמצליחה, בדי עמל, לטשטש את כל רעשי הרקע ולחלץ מהם את מהלכיו התמטיים, הארס-פואטיים, האידאיים של הספר, את משנתו הסדורה ביחס לעניינים שברומו של עולם, ואפילו, ובמלוא הזהירות — את הרגעים המעטים והיפים עד מאד, שבהם מתיר לעצמו רביצקי לכתוב בגילוי לב על אובדן דמות האב, על חיי נישואין של לא - זוג - יונים ועל ההזדקקות הנואשת לפרי בטן . הגם ששתי הקריאות הללו מנוגדות זו לזו — אין הן מבטלות זו את זו . כי ספרו של רביצקי הוא ספר רציני ועמוק, המטפל בתבונת לב עילאית בחומרי החיים : בעם הזה ובארץ הזו, בזוגיות ובלבדוּת, בשירה כביטוי פרטי וכבעיה דורית ובאדם אשר שמיים מעליו ( רק כך אפשר לכתוב "אמונה" או "דת" או "רליגיה" בלי להיקלע למצב של קִטלוג אוטומטי של רביצקי עם חבורות משוררים אמוּניות שהוא רחוק מהן ת"ק פרסה ) . ובאותה נשי מה — הוא גם ספר יהיר ומתייפייף, מלא בלהטי שפה, עמוס בתרכובות ניבים, רווי באלוזיות, נכנע תחת כובד אליטרציות מופרכות ומובס מחמת היצר הרע שמפתה אותו למשחקי לשון נופל על לשון, חידות חמיצר, חידודי לשון בפלפל וברוטב, פאנצ'ים בלי הרף — ועוד כהנה וכהנה, תופעות שרביצקי טועה לראות אותן כאינטגרליות לשירה, שעה שהן, במופען האינטנסיבי אצלו, האויבות המרות ביותר שלה : הגולם הקם על יוצרו, יופי ששגב כמפלצת . . . ב . כתיבת ביקורת על ספר שירה ראשון היא בדרך כלל פעולה בלתי הגונה . רוב ספרי הביכורים הרואים אור כאן אצלנו — הם, במקרה הנפוץ, פינוי חסר אבחנה של מגרת שולחן הכתיבה שהתמלאה במשך שנות ההיסוסים, ובמקרה הטוב והנדיר — הם גישוש ראשוני ובוסרי לעברה של פואטיקה שאפשר שבספר השני – שלישי ואילך תהפוך בשלה יותר, ואולי אף מקורית . הנהגה טובה יקבל על עצמו המבקר — אם יכבוש את ביקורתו עד להתפתחות והבשלה מסוימת של מוּשא ביקורתו . רק מעטים הם ספרי הביכורים שכותבם מעמיד פואטיקה סדוּרה, מודעת, בלתי מתפשרת, וששיריו טבועים בחותמה המקורי האישי והחד- פעמי של הפואטיקה הזו . ספרו של רביצקי הוא אחד מן הספרים הללו : ספר דעתני, התובע מהלך של שינוי ערכין בשירה ומבקש לפרוע בכל שורה ושורה את השטר . ומשכך — נדמה שאין לנהוג בו בעדינות של מתחילים, ומותר שלא לחשוש לקיצוץ כנפיו של המשורר . אי לכך, ומכאן ואילך תתיר לעצמה כותבת הביקורת חירות מסוימת בברירת המילים . ג . בשנת 1925 עם הבאתו לדפוס של ספרו הראשון בעברית "אימה גדולה וירח", כתב אורי צבי גרינברג בפרולוג כך : "אינני עָנַו כפי המקובל אצלנו . יודע אנכי היטב מהו ספרי זה ויודע אני גם כן שצריך להיות כבר חילוף משמרות גם בשירה העברית" . נדמה שמשהו מהעזוז האצ"גי ומעמדת המשורר הפורץ לשירה העברית — נוכח וכלפי תשעים ותשעה סופרים בני דורו — מצוי גם באספירציות של רביצקי . לאורך הספר טורח רביצקי שוב ושוב על ניסוח ה"אני מאשים" הפואטי שלו . זהו ספר ביכורים שיורה חיצי ביקורת כלפי השירה העברית בת דורו וכלפי כל מיני רעות חולות שפשו בה : אם בעקיצה לחסידי אהרון שבתאי ( תולדות התנועה השבתאית ) ; אם בנטיית השירה העכשווית לשיח הזהויות ( "אֲנִי נִתְב�ָע ב�ִשְֶׁבִיל הַט�ַעַם לִמְהֹל ב�ְזֶרַע וּבְחָרוֹן ת� וֹצֶרֶת מֶקְנֶס סְלֵשֶׁ לוּב�ְלִין" ) או הנוהג לשמיטת החרוז שהפכה לדידו את השירה לשוק חופשי עד כדי אינפלציה ( "קְרָאתֶם ד�ְרוֹר לְחָרוּז וְלַשֶׁ�ְוָקִים וּמֵחֹפֵשׂ-כ�ֹל . . . נוּ יֹפִי . מִרְפ�ָשׂ לְפַרְסוֹת לֵסֶה פֵר" ) ; ואם בשיר פולמוסי בו מלין רביצקי על השירה הביתית נמוכת הקומה ושפולת המבט, שלא מעיזה ללכת בגדולות ( "שִֶׁירַת קִיטוֹן וְחֶנֶק / הִסְת� וֹפְפוּת קְלַאוּסְטְרוֹפוֹראֶטִית ב�ְפַאֲתֵי, ב�ְיַרְכ�ְתֵי הַכ�ָאן מִת�ַחַת לַת�ַנ� וּר" ) . בשיר הפותח את הספר משרטט רביצקי את הניסיון לגיבוש קול אינדיבידואלי, לעומת העדר : ״נָסוֹג וְנִפְרַד מֵהָעֵדֶר / מִי שֶֶׁל�ֹא שֶׂה לֹא ת� וֹעֶה / נֶחְלַץ מִצ�ַמְרָם וּמוֹצֵא / פ�ִנ�ָה ב�ָה� פ� וֹעֶה ב�ְגַפ� וֹ ב�ְגָאוֹן . . . / / אוּלַי אִם אֶפְרַע ד�ְמֵי הַהֵד / אֶרְפ�ָא מֵהַכ�ֹרַח לִדְלֹק, לְהַדְב�ִיק / וּלְהָשִֶׁיב אֶת קוֹלִי, כ�ִלְעֻמ�ַת שֶֶׁנ�ִמְלַט . . . ״ ( עמ' 9 ) בדומה לשירים פותחי ספר אחדים אשר הפכו ברבות השנים לדקלרציות פואטיות ( בנוסח "רגע אחד שקט בבקשה" הזָכִי או "עוד חוזר הניגון" האלתרמני ) , גם רביצקי, בשירו הראשון, מבקש להשיב את קולו של האינדיבידואל ולגבור על הצורך לדלוק ולהדביק את העדר . השיר השני, "בארץ נכוחות", מחדד את העמדה הפואטית שרביצקי מבקש לאמץ כנגד הזרם : ״מִצ�ְמַא הַמ�ְצִיאוּת וְהָרֵאַלְיָה / וּמִצ� וּי מְצַעֲפֶיהָ ב�ִרְעָלָה / זָמִין לִפְרֹם פ�ַרְג� וֹד וּלְאַת�ְג�ַלְיָא / מִת� וֹךְ סְבַךְהַנ�ְצוּרוֹת וְהַמ�ֻגְלָה . . . / / מִק�ִיטְשֶׁ לְקֹשְֶׁטְ . מֵרֶמֶז לְוֵרִיזְמוֹ / ב�ִפְעִירַת כ�ָל הַשֶׁ�ְמוּרוֹת הַמ�ְעַצ�ְמוֹת / לֹא מִב�ַעַד אַסְפ�ַקְלַרְיָא, ד�ֹק וּפ�ְרִיזְמוֹת / ד� וּךְאֶל ת� וֹךְ עֶרְוַת ד�ָבָר כ�ְשֶֶׁל�ְעַצְמוֹ . ״ ( עמ' 10 ) השאיפה הפואטית של רביצקי להשיל את המלבושים ולהתגלות עד לוז עצמיותו היא שאיפת היסוד האקספרסיוניסטית . בעברית היא נוסחה באופן עז במטבע הגרינברגי : "מניפסט לערטילאיות" — "לאדם יצא משׂלמותיו ונגד בוֹזֵי הדם והבשר וחסידי האסתטיקה" . אלא שאצל רביצקי, בניגוד לאצ"ג, הדרישה להתערטלות פואטית היא מנייריסטית . איך יכול משורר לשאוף אל "עֶרְוַת ד�ָבָר כ�ְשֶֶׁל�ְעַצְמוֹ" אם שורותיים קודם להצהרה זו הוא מתחכם עם "ק�ִיטְשֶׁ" ו"קֹשְֶׁטְ" ו"רֵמֶז" ו"וֵרִיזְמו"' ( שירות קטן לטובת מי שנקלעו לספרו של רביצקי בלי היכרות מוקדמת עם ההיסטוריה של הספרות האיטלקית משלהי המאה התשע-עשרה : וריזמו הוא זרם ספרותי שדגל ב'אמיתות' : ריאליזם שעל סף הנטורליזם ) ? יש לרביצקי, אם כן, טיעון שאיננו קל ערך : יש לו דרישה פואטית שמשוררים רבים ייחלו לה — לכתוב את עצם העניין, את הנמצא, את היש . "הסתכלות אינטרוספקטיבית מעבר לעור המכסה" ניסח אצ"ג . אך את האספירציה הזו הוא מבטל בשירו מניה וביה, בעיוורון כה גדול — עד כי הקורא עומד תמה אל מול הפער הבלתי נסבל בין האומניפוטנטיות שבדרישה העצמית "ד� וּךְאֶל ת� וֹךְעֶרְוַת ד�ָבָר כ�ְשֶֶׁל�ְעַצְמוֹ" לבין האימפוטנטיות שהוא מפגין במימוש השאיפה לפשטות בשיר המסובך ורב הכסוּת הזה . את הפער התמוה שבין המניפסט לערטילאיות להלכה, ובין ההצטעצעות המפונפנת למעשה, בוחן רביצקי בשירו "מתֹם", ובכך מעיד על עצמו שאומנם יש ביכולתו להביט על שירתו באופן אינטרוספקטיבי . בפתח שיר זה קבע רביצקי מוטו משל אצ"ג : "הִזְד�ַהֲרוּת ג�ְדוֹלָה ב�ַג� וּף" . שירו של אצ"ג נכתב כאילו מתוך טרנס מגלומני-רוחני : "הִזְד�ַהֲרוּת ג�ְדוֹלָה ב�ַג� וּף [ . . . ] ג�ַם מִצ�ַלְעוֹתַי מִתְרוֹנֵן הָאוֹר לְמָשִֶׁיחַ", וכהד הפוך לו מפגין רביצקי שלוש שורות של מודעות עצמית ומנסח את הזיוף היסודי של שירתו : הִזְד�ַעֲרוּת קְטַנ�ָה . נָגְהֵי אָפְסָיִם . כ�ַמ�ָה מְעֻשׂ�ָה / הַי�ֻמְרָה לְהִסְת�ַפ�ֵחַאֶל חֶבֶל עִוְעִים / וּלְהַרְאוֹת עַצְמִי מְעֻרְטָל עָאלֵק . . . ( עמ' 23 ) ד . החיפוש אחר הנוסח השירי ה"ראוי" הוא אחד ממאפייניו הבולטים של עוֹל הלוּ . בשירתו חותר רביצקי לזיקה עמוקה ומחויבת אל מסורת השירה העברית מקדמת דנא . יש בשירי הספר אקספרימנטים רבים המבטאים את החתירה לזיקה הזו . כך למשל בשיר שמתאר בשמץ כנעניוּת איזו חינגה פרועה או השתרללות לילית בפאב : ״הָרְחָבָה וּבָה� חַלְצֵי הַמ�ְנַס�ִים הָאֵל�ֶה כ�ָל חוֹכֵי לוּ וְחִכ�ֵךְכ�ַי�ַיִן הַט� וֹב יֵחַמְנָה ב�ְבוֹאָן לִשְֶׁת� וֹת אֶתְנַן הָאֵתָנוֹל וּמֹהַר כ�ֹהַל ת�ַעַלִיאֵלָי ב�ָרֶגֶל וּמֵחַל�ֹת סֻמְקֵי ב�ְסוּמִים קִסְמֵי סוּמִים רַק בְרַק עֵינָן וְעוֹד חֶלְקָה שֶֶׁב�ָהֳקָה� כ� וֹמֵס סְמָדַר אַג�ַב ג� וֹן ב�ֵגִין אַג�ָן ב�ְנָה� ג�ַם מָה שֶֶׁכ�ַס�ֵה זָרִים ב�ַל�ַיְלָה הַג�ָהוּר מָנוֹס מִס�ַהַר וִילָלָה הַכ�ֹל זוֹרוֹת קִרְב�ָן לָרוּחַ . . . ״ ( עמ' 37 ) או כמו בשיר אהבה לאשה ששמה אלה ולפיכך, השיר נכתב לה כשיר יחוד לאל, בשרשור, כבמתכונת ארכאית : ״אַת�ְ / וְלֹא כ�ָל עֲלָמוֹת / עַלְמוֹת אֵבָרִים / אֵבָרִים אֲלֻמ� וֹת / אֲלֻמ� וֹת עֳמָרִים / עֳמָרִים וַת�ָבֹאִי / אֵלַי ב�ְעוֹדִי עֵר / אָרִים שְֶׁמוּרָה / וָאֶרְאֵךְוְעֶרְיָה / וָאֶרְאֵךְ . ״ ( עמ' 43 ) או בכמה שירים שנכתבו מתוך מודוס נבואי : ו״ְקָרָט ד�ְהַב שְֶׁבָא חוֹמוֹתַיִךְ / ת�ֵן עֵינְךָב�ַנ� וֹי לֹא בַנ�ִי / וְקָרָא שֶֶׁבַע ד�ְנֶחָמָתָא עִם / ב�ֶן עֲרָב ב�ֶן נָצֶרֶת וּבְנִי״ ( עמ' 52 ) חלק מניסיונותיו של רביצקי לביטוי הקשר העמוק למסורות שיריות ותיקות ועתיקות עולים יפה בספר הזה, וחלקם נראים פתטיים מאוד, כיוון שהמאמץ המטיפני ניכר בהם . זו שירה שמבקשת בכל מאודה להוכיח עד כמה היא נובעת

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא