הורה לסקלי

עמוד:9

מ ר ץ 5 2 0 2א ד ר ת ש פ ״ ה ג י ל י ו ן 7 1מ ע ל ה 9 הכותרת של עניין זה היא המטפורה המארגנת שבה פורת משתמש לתיאור הקריאה בשירי לסקלי : סדרת הילדים "אוטובוס הקסמים" . במסגרת הסדרה, גברת פריזל ( חזי פריזל בשבילכם ) היא הנהגת של אוטובוס קסמים, שבעזרתו היא לוקחת את תלמידיה הצעירים להרפתקאות שמחציתן מדע ומחציתן דמיון בחלל, בגוף האדם, מתחת לאדמה . ההליכה של פורת בעקבות האסוציאציה הפרטית שלו מגבירה את נוכחותו כקורא, ובאותו הזמן היא גם מוסרת משהו תרבותי משמעותי לגבי מאפייני הדור שלסקלי הוא לחם חוקו . ברצף הדימוי ים של פורת, "א וטוב וס הקסמים" הוא השיר של לסקלי, השואף להחליף את הקשר המתווך שהמילים יוצרות עם הדברים בקשר מיידי וממשי : לא לומדים על החיים בספר, אלא יוצאים לחוות אותם — מבטלים את התיווך ומפעילים את הדימוי . בפרפרזה לסקלאית : לא לומדים על המילים מהעולם, אלא משתמשים בהן ליצירתו . גם מערכת המתחים בסדרה בין מורה לנהגת חסרת אחריות, בין שיעור לסדנה ובין מדע לבדיון מסייעת ביצירת דיוקן יעיל, מסקרן ומשכנע במידה של לסקלי — גם אם גס מעט . דימוי או לא, הבחירה להציב את "אוטובוס הקסמים" הפופואטי, הצבעוני, הצעקני והלא מוקפד במיוחד כסיפור המסגרת מעלה שאלה או שתיים בנוגע לפלטת הצבעים שנבחרה לדיון במשורר שחור-לבני מאינכמותו . אולי זו גם הסיבה לכך שבקריאה בשירים עצמם הדימוי המארגן נחלש ונושר . פורת מתעכב על גברת פריזל, אך מה שמעניין לא פחות הוא עיצוב דמותו של הכותב הקורא בשיריו של לסקלי — מעין ערבוב בין דמויותיהם של שני התלמידים המרכזיים בכיתתה של גברת פריזל : דורותי החכמה, וארנולד החשדן והפסימי שהיה מעדיף להישאר בבית . ההעמדה הזו אינה סתמית, והיא מציגה את הקורא-הפרשן, ולא רק את מושא המחקר, כאומן מיוסר . כלומר, הטענה המובלעת היא שגם כדי לקרוא את לסקלי צריך להתאפיין בחוכמה ובפסימיות, בסקרנות ובאימה, במוח בריא ובגוף רגש חולני . חלק לא מבוטל מהספר עוסק באיסוף הטענות המוכרות והמקובלות לגבי שירת לסקלי ואיגודן יחד, למשל : הבחירה בשירה קרה המפיצה יופי ולא חום, הסלידה מנוסטלגיה, תפישת המילים כאובייקט ממשי ואינפלציה של פרדוקסים . עם זאת, ככל שפורת מתקרב אל התחום המדעי, כך הוא מציע תובנות ומחשבות חדשות ומעוררות השראה יותר . כזה הוא למשל תת-הפרק "שעת האפס", העוסק בקירבה של שירת לסקלי אל האפס . פורת מצטט את לסקלי שסיפר : "המטרה שלי היא שירה קרובה קירבה מפחידה אל האפס, אבל לעולם לא מגיעה אליו" ( עמ' 34 ) . פורת מגדיר את "האפס המוחלט" כ"נקודת הפרידה מהקורא" . הקישור בין נקודת האפס לבין היעדר תקשורת הוא קישור קיברנטי נהדר — שהרי הקיברנטיקה מסמנת את המסר המוצלח בספרה אחת ( 1 ) ואת המסר הנכשל בספרה אפס ( 0 ) . למשל : ביקשתם ממישהו מלח ( או לימון, אם אתם סגנית המפעל לייצור נברשות ) — אם קיבלתם את המלח, הקיברנטיקה מסמנת את התקשורת בספרה ,1 אם לא — בספרה 0 . ולסקלי רוצה להיות הכי קרוב לנקודת האפס, ובכל זאת לא בה . השאיפה האסתטית הזאת, לעמוד קרוב לאי-התקשורת בלי להגיע אליה, עולה כסיבה מרכזית לרלוונטיות הגוברת של שירת לסקלי לזמננו אנו . השאיפה האינסופית אל האפס הבלתי מושג מסמלת ויתור כפול : לא רק על מענה או על היעדרו, אלא גם על עצם המחשבה הבינארית, זו שלסקלי מאתגר בשירתו שוב ושוב במשוואות כמעט מדויקות, וכמעט מקולקלות . ההיטפלות האומנותית של לסקלי אל הבינארי היא גאונית ונבואית, משהו שהוטמן מזמן למען הבנתנו המתקשה . אם הקיבעון הטכנולוגי מחנך אותנו אל המוחלט ( 0 או 1 ) , המנוגד ( 0 או 1 ) , והמובן ( 0 או 1 ) , לסקלי מתנגד לכל זה, ומתנגד לכך שמשהו מכל זה יתרחש בקוראיו . עליהם להיות אקטיביים, כפי שמציין פורת, לקחת חלק פעיל באי-ההבנה, לדפוק את הראש בקיר ולחיים ! לא רק בגלל התחכום, לא ( רק ) בגלל העונג הקל שבהכשלת הקורא, אלא משום שהשיר של לסקלי הוא רקדן תודעה, והוא מבקש לשמור על תודעת הקורא גמישה, מסתובבת, מקפצת, מתוחה ומתרסקת, הרחק הרחק מאורח החיים ( והתודעה ) היושבניים . זאת ועוד, ההתכה ששירת לסקלי עושה בין האתגר שבתקשור והסירוב לו לבין שליטה גבוהה במיומנויות מדעיות, לוגיות וטכניות עושה אותה לרלוונטית היום, ואולי אף לרלוונטית יותר בעתיד לאור השכיחות הגוברת של אוטיזם, הסוגים המתרבים של תופעה זו והמחשבה היצירתית עליה . פורת מציין את דמות האוטיסט המופיע ב"חיבור וחיסור", אולם הוא גם רומז לממדים האוטיסטיים הניכרים בשירה הזו וחורגים מעיסוק באוטיזם כנושא . הוא מדמה את השיר ל"ספר הדרכה לקריאת השיר" ומתעכב על הנחיות מקוטעות, צמודות ועוקבות כדוגמת : "כשהמילה תהפוך לגוף / והגוף יפתח את פיו / ויאמר את המילה שממנה / נוצר — / אחבק את הגוף הזה / ואלין אותו לצידי", המזכירות פרומפט ( שאילתה המוזנת למודל בינה מלאכותית ) . ובקריאתו את החזרות ב"הקטטוניה של ניז'ינסקי" פורת טוען : "הן גם ביטוי לאוטיזם ההומוגני, הקפוא בתוך עצמו, שלסקלי מנסה לפרוץ מתוכו . דרך נוספת לבטא את ההומוגניות קפואה היא הטאוטולוגיה, החזרה הריקה" ( עמ' 41 ) . הבחנה יצירתית מיוחדת אפשר למצוא בפרק "תיקונים טכניים קלים" המעביר את מחשבת הקלקול וההתנגדות לאוטומטיזציה של לסקלי מהמישור ההגותי והלשוני אל המישור הממשי ומשורת השיר אל הדף . לטענת פורת, שגיאות ההקלדה של לסקלי הן דרך להרחיק "את הדיבור הרגשי הישיר באמצעות עיסוק במעשה הטכני של אמצעי הכתיבה ובשאלת המחיקה" ( עמ' 201 ) . בעוד הנימוק הרגשי נוטה אל הצפוי והדיכוטומי, הנימוקים הטכניים מספקים גילויים נפלאים : למשל, זה שלפיו "שעת העוגב המעלה עובש" הוא תולדה פשוטה של הסמיכות בין המקשים ב' וה' בסידור המקלדת ( QWERTY ) . זה נפלא ! והרי הנגינה בעוגב ( או במקלדת פסנתר ) מזכירה באופן שלא ייאמן את פעולת הכתיבה במקלדת . ועוד עניין עכברי, לטובת הני-ני-ני של הקריאה הביקורתית : פורת מקדיש מקום לא מבוטל לביאור יחסיו של לסקלי עם לאה גולדברג ( בעיקר בגלל ספרו של לסקלי "העכברים ולאה גולדברג" ) . לטעמי, זהו החלק המתאמץ והחלש ביותר בספר . פורת מנתח את הזיקות בין לסקלי לגולדברג במגוון הקשרים, אולם נופל בעצמו במלכודת שהוא, המחקר או לסקלי כבר הציבו לו . לכאורה, כל הסיבות לקשר בין השניים נמנות שם : "העכברים ולאה גולדברג" כי היא עכברית, כמו אישה לא יפה, כמו עמלנית ספרותית חרוצה, כמו העכבר מדירה להשכיר . משוררת : כזו שמרוב רגש הופכת את היקינטון ליקנטליסה ואת הכתיבה היומנית ל"יומנה של אדרת דג", סטרייטית, בורגנית של הטעם הטוב, עד שלסקלי רוצה להתחתן איתה, או לכל הפחות להפוך אותה לזקן שלו ( "כדי לחפות על המיניות שלו" ) , וכמובן ! בל נשכח ! גם בן יצחק זכור לטוב, ציטוטיו, העדפותיו המגדריות, והקשה הטהור והלבן הנדיר שלו . בשונה מרובו של הספר, ניתוח הקשר בין לסקלי לגולדברג נותר "אקדח ללא שאלות / אקדח ללא תשובות" . עם זאת, דווקא לאור ההתעכבות של פורת על ההיבטים הלשוניים של שירת לסקלי מעניין היה להתעכב על המנגנון הדומה המאפיין את שירתם של שני המשוררים : יחסי התנאי העומדים בבסיס הפואטיקה של שניהם ( רק כדי לסבר את האוזן : "אִם ת�ִת�ֵן לִי חֶלְקִי ב�ְאֵימַת מַחֲשֶַׁכ�ֶיךָ / אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט . " ) לסיכום : קיימת תקלה המעידה על קושי כלשהו, ומתחתיה או שמא מעליה קיימת קלילות מפליאה שאין בה כל סיבוך . בתווך, בין הקושי לקלילות, יש . אמנם לא מילוי שוקולדה מצוין, אבל ספר מוצדק — מרגש ושווה קריאה בהחלט . ככה זה מתחיל : כשהייתי ילד שודרה סדרת טלוויזיה מצויירת בשם "אוטובוס הקסמים", ובה המורה, גברת פריזל, מוציאה את הכיתה לטיול באוטובוס פלא שיכול לשנות צורה, לגדול, להתכווץ, לטוס לחלל החיצון או לקרקעית האוקיינוס . הילדים בני המזל בכיתתה של גברת פריזל מטיילים בעולם במקום לשבת בכיתה ולקרוא על הדברים בספרים . הם באמת מבקרים בתוך גוף האדם או בחלל החיצון . את מזלם מנסח הילד ארנולד כשהוא אומר, בתחילת הפתיח : "הלוואי שזה יהיה טיול רגיל הפעם…"

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא