הטבע כובש את האדם

עמוד:7

7 דצמבר 4202כסלו תשפ״ה גיליון 61מעלה אומן . המבנה המשונה מואר בצהוב מסנוור מן האור הדועך של שמי המערב, ומתבלט על רקע הכחול לילך החלק של החוף השטוח" ) עמ' 118 ( . השפה שלה, כמו התודעה, עוברת תהליך הפשטה ככל שהזמן נמשך . התיאורים על אודות המוחשי הולכים ומתמעטים לטובת רשמים שמתערבבים בהם הטבע החיצוני והפנימי . בואה של החשכה הגדולה היא נקודת תפנית במסע : "בלב המוות והאיבּוּן האינסופיים של כל מה שיש לו גוף, התודעה הערנית מתחילה לאט ללכת בדרכיה שלה . ככל שליל החורף מתמשך, מופיע לנגד העין הפנימית אור בהיר מוזר, חזק ותכוף יותר ויותר" ) עמ' 162 ( . האפשרות לתעד את החוץ מוגבלת אך כריסטיאנה ממשיכה לתעד את הפְּנִים, את התנועה של הנפש, כשהמוחשיות הולכת ומיטשטשת . קרל, הצייד שחי איתם בבקתה, אומר בוקר אחד : "יכול להיות שאנחנו כבר מזמן לא נורמלים ] . . [ אנחנו הרי לא יכולים לשפוט בעצמנו, כי אנחנו רגילים כל כך אחד לשני" ) עמ' 163 ( . ואכן, ברגעים מסוימים יש חשש שהיא עלולה להפוך למוכת ירח, שהנפש עשויה להתנתק מהתודעה ולרחף בחלל הקוטב יחד עם רוחות רפאים רבות שצללו לחשכת הקוטב ואיבדו את דעתן או את חייהן . גם כאשר שב האור לחייהם, האתגרים אינם פוסקים : הקרח הנודד שאינו מגיע, אספקת האוכל שאוזלת, הפחד מחוסר בוויטמינים וסכנת המוות התמידית . הגברים יוצאים למסעות מרוחקים כדי לצוד דוב או כלב ים שיוכלו לאכול, ולאחר שכנוע מסכימים לצרף את כריסטיאנה לאחד המסעות . זהו שלב נוסף בפיתוח יכולות ההישרדות וכריסטיאנה מבינה לעומק את האתגרים ואת האובססיה של הגברים למקום : "חייהם של הציידים האלה הם שורה של הישגים כמעט לא אנושיים . לעתים נדירות מאוד הם מספרים את עלילותיהם . הם אינם מעוניינים בתהילה ] . . . [ אהבה עזה כובלת אותם אל הארץ הזאת . הם חיים שיכורי חושים מנשימת החיים של הטבע הפראי הזה, שממנו מדברת אליהם האלוהות" ) עמ' 199 ( . פעולת התיעוד נעשית לא רק עבורה אלא גם עבור משוגעי הקוטב, ציידים לקטים שהשפה נעשתה עבורם דבר כמעט מיותר . הציפייה הנאיבית של כריסטיאנה ושלי לחופשה רגועה בקוטב התבדתה . מרחק הזמן והמקום משנים את התפאורה אך לא את המהות הקיומית ולא את הדמיון למזרח התיכון : הגבול הדק בין החיים למוות, ההימצאות בתוך חשיכה שקשה לדעת את סופה, אתגרי ההישרדות של הגוף והנפש . אך גם בתוך העלטה האינסופית, הטבע ומחזוריותו עשויים לנחם : "בעלי מרגיע אותי . הוא משרטט שוב ושוב על פיסת נייר קטנה את קשת מסלולה של השמש שנמצאת בדרך חזרה" ) עמ' 161 ( . ככה זה מתחיל : לחיות בבקתה בחוג הקוטב הצפוני, זה היה החלום של בעלי מאז ומעולם . אם משהו השתבש בביתנו שבאירופה — קצר חשמלי, פיצוץ בצינור — או אפילו אם רק עלתה הריבית על שכר הדירה, הוא תמיד אמר שדבר כזה לא יכול לקרות בבקתה בחוג הקוטב . אחרי שהשתתף במשלחת מחקר, נשאר בעלי בסְפִּיצבֶּרגֶן, יצא לדיג בים הקרח עם סירת המפרש שלו, וכשהכול קפא בחורף, היה יוצא לצוד חיות פרוותיות ביבשה . מכתבים ומברקים הגיעו מהצפון הרחוק : "עזבי הכול ובואי אחריי אל חוג הקוטב" . אבל כמו כל תושבי אירופה התיכונה, המילים חוג הקוטב העלו בדעתי קור מקפיא ובדידות כפויה . לא באתי מיד . אלא שאט אט החלו לרתק אותי היומנים שהגיעו בקיץ מהצפון הרחוק . הם סיפרו על מסעות על פני מים וקרח, על בעלי חיים ועל קסמה של ארץ הפרא, על האורות המשונים בנוף, על האור המשונה של העצמי הרחק אי שם בליל הקוטב . כמעט אף פעם לא הופיעו ברשימותיו קור וחשכה, סופות ותלאות . בקתת החורף הקטנה נדמתה לי יותר ויותר קורצת . בתור עקרת בית לא אהיה חייבת לצאת לסיבובי הסידורים המסוכנים בחורף . אוכל להישאר ליד התנור החם בבקתה, לסרוג גרביים, לצייר את הנוף מהחלון, לקרוא ספרים עבים בשלוות הניתוק, ואחרון חביב — אוכל לישון כאוות נפשי . ההחלטה גמלה בלבי, להעז לעשות שם פעם אחת את כל החורף . התחלתי בהכנות מקיפות כי רציתי להגיע לקוטב מצוידת היטב, לִצפות לי בכל ההתרחשויות וביופיו הזר של ליל הקוטב כמו ממושב באולם קולנוע מוסק . אימהות, סבתות ודודות סרגו לי כיסויים חמים, אבות, דודים ואחים קנו לי מתקני חימום חדישים . שוב ושוב אמרו לי, כמובן, שזאת טיפשות מטופשת בשביל אישה, לנסוע לקוטב הצפוני . צועדת בה בלי יומרות ובלי לוחמנות מגדרית . גם אם חלק מהאמירות שלה יכולות להיקרא כאנטי פמיניסטיות ) ובכך לחטוא באנכרוניזם ( הפעולות שלה מדברות בעד עצמן : היא מזדעזעת מהלכלוך בבקתה ושואפת להכין מאכלים טעימים לגברים ששבים מהציד בה בעת שהיא לומדת לירות בדוב קוטב ולפשוט עור של כלב ים . ייתכן שאחת הסיבות למסעה החלוצי אך נטול רוח הקרב היא האהבה הגדולה ששוררת בין כריסטיאנה לבעלה . הספר נפתח בהקדשה אוהבת לבעלה ובתמונה של שניהם . על אף שהיצירה היא שלה, היא מסמנת כבר בפתיחתה את השותפות במסע ; יש ביניהם הערכה הדדית ואהבה שמאפשרת חיי זוגיות שבהם אין צורך להוכיח עליונות מגדרית או עליונות כלשהי . כמו הדיכוטומיה המגדרית, גם הדיכוטומיה עיר – טבע או אדם – טבע נמסה בשלג במהרה . הספר נפתח בתיאורים צפויים לספר מסע : ההכנות, הפנטזיות האוטופיות, המחשבות החומריות הטורדותֿמה בעצם לוקחים לאי בודד . גם המסע באונייה ולאחר מכן בסירה שתוביל אותה אל הבקתה צפוי למדי : המאכלים המוגזמים, החדר המפואר ומבטי הנוסעים על הנוף שהולך ומתרוקן מרמזים על פרידה צפויה מחברת בני אדם, מזון ומותרות . אך זהו איננו סיפור על האדם המערבי שמגיע לכבוש את הטבע הפראי ולהפוך אותו למוקד תיירותיֿלהפך, זהו סיפור על האדם הנכבש בידי הטבע . המסע מתברר כתהליך איטי של התמסרות ) רגשית, תודעתית ופיזית ( של האדם לבריאה ולטבע כגילום אלוהי . זוהי מעין תמונת מראה של וורתר הצעיר וייסוריו : במקרה הזה הטבע איננו שיקוף פראי לנפש מסוכסכתֿדיאלוג שסופו מוותֿאלא שיקוף של שלווה פנימית, של עולם שיש בו מחזוריות וסדר ויופי נשגב . זהו איננו סיפור של היאחזות בקרקע אלא של השלה ופרידה מאמונות, תפיסות והרגלים, ובמובן מסויםֿשל חזרה לחייתיות הטמונה באדם : "אני עצמי עומדת אבודה על החוף . אימתניותו של השקט החובק עולם אוחזת בי בלי שאוכל להשיגהּ בחושיי . וכאילו כבר אינני שם, המרחב האינסופי מחלחל דרך הווייתי, נושב את רחש הים, ונגדע במצוקים המאובנים כמו צל חיוור של מה שהיה לפנים רצון עצמאי" ) עמ' 116 ( . אך המחשבה מבדילה את האדם מהחיה והיכולת של כריסטיאנה לשרטט בשפה ) וגם באיורים שמלווים את הספר ( את מה שמתחולל בנפשה חורגים מתיאורים של יומני מסע מוכרים . זהו מבט של ציירת ולא של ציידת, שגם התיאורים הקונקרטיים בו הם רשמים מופשטים : "רק עכשיו אני שמה לב למראה המוזר של ביתי הקטן . בסופת השלג נוספו לו כרכובים בולטים וקמרונים בארוקיים . חזית הבית המכוסה שלג לבן שוב אינה דומה כלל לבית, אלא למפית גדולה מקופלת ביד

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא