|
|
עמוד:11
11 ספטמבר 4202אלול תשפ״ד גיליון 51מעלה שיא חשוב בהתפכחות של ביני ביחס לאסתר ולכאבה מופיע לקראת סוף הספר, כשהם משוחחים על החיים שאחרי הגירושין . ביני משוכנע שלו לא הייתהֿואיןֿברירה, ושבלא אסתר גורלו בדידות . לכן בעוד הנישואין היו לטובתו, הפרידה היא לטובת אסתר, שעוזבת לחיים טובים יותר . אולם לא כך היא, כי לדברי אסתר " אף אחד לא מבטיח שיהיה לנו פרק ב ' , שתהיה לנו איזו גאולה נוספת בחיים, שמחכה לנו שמחה גדולה, אהבה גדולה, בית . אף אחד לא מבטיח את זה ביני . וכל מה שיש לנו, הוסיפה אסתר לדבר, כל מה שיש לנו זה הרגע הזה וזהו, ודרך הרגע הזה כאן, ממש כאן, אפשר להחליט או לא, אפשר להבין אם זה רע, רע עד כדי להיפרד בכל מחיר או שזה טוב " ) עמ 168 ( . בהשאלה מהפסוק שבשם הספר, ביני מדמיין שאסתר היא מי שסוכתה נופלת, של יורם טהרלב, אשר חרש יכנס בדלת / חרש יכנס ועד עולם יוכל להישאר . כלומר לאחר נפילת סוכתה יש דלת שבעדה תיכנס למקום של שהות קבועה . אולם אסתר היא דווקא מי שנפלה עליה מפולת ממשנה יומא ח / ז : " מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל . מצאוהו חי, מפקחין עליו . ואם מת, יניחוהו . " ואולי ככה זה תמיד . ככה זה מתחיל : ביום של הגט נקרעה לי החגורה וכל הזמן החליקו לי המכנסיים . עמדנו במסדרון בית הדין שעונים על הקיר ואני הבטתי בחלונות הגדולים . השמש הייתה חזקה בחוץ, המזגן הקפיא אותנו בפנים ואסתר שילבה ידיים ואמרה, ההורים שלי מאחרים . אני שתקתי . כל הזמן ההורים שלה מאחרים . אבא שלי לא איחר . הוא ישב מולנו, על ספסל ההמתנה, קמוט מצח, רזה, מזוקן, מחזיק ספר משניות קטן ומסתכל קצת עליי, קצת בו וקצת על הרצפה . צילום : אובל אברמוביץ צילום : אובל אברמוביץ
|
מקום לשירה
|