קריאה קונקרטית

עמוד:15

15 יוני 4202סיוון תשפ״ד גיליון 41מעלה רוח נטולת חומר . קריאה דיגיטלית היא חומרית בדיוק כמו קריאה בספרים מודפסים, ולאופי של המדיום יש השלכות מרחיקות לכת על הקריאה . קריאה קונקרטית דורשת לחזור לשאלות ותיקות ולהוסיף להן חדשות : מהם סך ממדי הקיום ששותפים בדבר שלו אנו קוראים "ספר" ? האם הקריאה צריכה לחתור לעסוק בכמה שיותר ממדים או לבחור רק חלק מהם ? אם היא בוחרת להתייחס רק לחלקם ( למשל, לעלילת הספר אבל לא לגודלו, לתחבולות לשוניות אבל לא לטיפוגרפיה ) , האם הבחירה צריכה להיות מוצהרת ומנומקת ? איך ממדי הקיום של הספר נכרכים ( פיזית וסמלית ) זה בזה ? מה ייחודי למדיום של הספר בתצורותיו השונות, כלומר, מה רק הוא יכול לעשות ומה רק בו אפשר ; מה יכול לקרות בספר מודפס שלא יכול לקרות בספר דיגיטלי, ולהפך ? איזו טרנספורמציה הספרות עוברת כשקוראים אותה באותו מכשיר שבו קוראים ציוצים רגע לפני כן, ועל גבי אותו מצע ? יתכן שהתשובות לשאלות האלה יחזירו את המבקרים והקוראים לחיקן של הקריאות הטרנסנדנטיות הוותיקות . אבל הן לפחות ישימו את הקריאה הקונקרטית על השולחן כאפשרות, גם אם זו שלא נבחרה קריאה קונקרטית יכולה לעסוק בכל סוג של ספרותֿמודפסת ודיגיטלית, מסחרית וניסיונית . אבל מטבעה, היא מפנה את תשומת הלב לספרות ששואלת את עצמה שאלות על החומריות שלה . היא מפנה מבט לספרים שלא מניחים מראש מהי צורת קיומם אלא שואלים כל פעם מחדש "כיצד עליי להתקיים ? " . הקריאות השגורות בספרות רואות במילים מסמנים שמובילים למסומנים שאמורים לגאול את המילה ממוגבלותה הח ו מרית ולה ענ יק לה מ שמע ו ת, אבל בקריאה קונקרטית המסמנים עצמם ( ממדים, צורת האות, טקסטורות ) הם בעלי משמעות . לא במקרה הכותבים הקונקרטיים הבולטים בהיסטוריה, מהמיסטיקה היהדות ( למשל אברהם אבולעפיה ) ועד המודרניסטים ואנשי האוונגרד של המאה ה- 20 ( כמו הלטריסטים ) , קשרו בין ההופעה החומרית של המילים על הדף לבין חוויות קיומיות . אצלם המילים הכתובות לא רק מייצגות או מתווכות ; המילים הן הדבר עצמו . אני חושבת על ספרים של אורי צבי גרינברג ושל דוד אבידן, שטשטשו את הגבול בין ספרות לבין אמנות פלסטית והבינו בצורה העמוקה ביותר שמלאכת הספר ומלאכת הספרות בלתי נפרדות, ושהספר הוא חלק מהיצירה . בחלק מהמקרים הם עיצבו את הספרים שלהם בעצמם . אני חושבת גם על ניסיונות עכשוויים ליצור ספרים דיגיטליים לא ליניאריים, ספרים שיתופיי ם , ספר ים שפור צים את ההאחדה שכופות הפלטפורמות הדיגיטליות המסחריות . אומנם אלה הם מקרים חריגים שנמצאים בשולי העולם הספרותי, אבל גם הבחירה ליצור ספר לא חריג או ניסיוני מבחינה טיפוגרפית, לא חדשני בעמדתו, פשוט ונורמטיבי באסתטיקה שלוֿהיא בחירה שאף על פי כן מכתיבה כיצד תיקרא הספרות . גם היא ראויה לקריאה קונקרטית . חיים של ספרים לפני שהתחלתי ללמוד ולפני שהתעצבתי כקוראת, הייתי מוכרת בחנות ספרים . "סיפור פשוט" של אמצע שנות האלפיים הייתה אבן שואבת לאנשי ונשות ספרות, נערכו בה ערבי ספרות ופרחו סביבה כתבי עת קטנים והוצאות ספרים עצמאיות . הסביבה הספרותית הייתה חיה ומסעירה, והיא התקיימה פיזית בין מרחבים עירוניים ובין ספרים . המגע הידני עם הספרים נצרב בי . עד היום, 20 שנה לאחר מכן, כשאני נכנסת לחנות ספרים כלשהי, היד שלי מיישרת את ערימות הספרים באופן מכני, כמו צ'פלין שנפלט מפס הייצור ועדיין עושה את תנועות ההברגה . אבל החנות לא הייתה פס ייצור, אלא בית גידול לספרים שאוצר בתוכו ידע נרחב ביותר, שלעיתים נפקד מחוקרים או מבקרים . העבודה הפיזית בחנות עיצבה באופן העמוק ביותר את המחשבה שלי על ספרים . לפעמים המפגש של הקוראים והקוראות בחנות עם הספר שחיפשו היה שטוף בהתענגות בורגנית על "הספר של" ש קיראו עליו בעיתון, או על ספר שיתאים לשולחן הקפה . אבל לרוב, זה היה מגע אינטימי מלא רוך ושאר רוח עם פרטנר, משהו לאחוז ומשהו להיאחז בו, במובן הגשמי . אחרי שנמצאים במגע בלתי אמצעי עם חיי הספר, על ההיבטים החומריים, הכלכליים, והחברתיים שלו, אי אפשר לחשוב על ספרות בלי לחשוב עליה בצורה קונקרטית . היה משהו הגיוני ואנושי בסדר הדברים הזה, כלומר במפגש עם הספר דרך חייו הגשמיים, ודרך האנשים השותפים בעיצובם, לפני גיבוש של טעם ספרותי והרגלי קריאה . שמחתי להיות זבנית של ספרים, שולייה, משקיפה על גלגלי המערכת מבפנים, ובתוך כך להיעשות לקוראת ולממליצה . קריאה קונקרטית היא קריאה אתית . היא מכירה בכך שספר הוא לא מָן שנפל מהשמיים אל ידם של הקוראים, אלא אובייקט פיזי, מודפס או דיגיטלי, לרוב מוצר צריכה בשוק הספרים, שכרוך בעבודה . לא חייבים להיות מרקסיסטים כדי להבין שהעולם הספרותי מתעצב דרך עמל ודרך משאבים שמאפשרים אותו או מגבילים אותו . התעלמות מהעמל הזה, הכחשה של העבודה הקונקרטית הכרוכה בספרים ושל האנשים שעושים אותה, יוצרת דיוקן חלקי ומסולף של הספרות . אפשר בקלות לנסח אותו במונחים של תודעה כוזבת בורגנית שמשרתת בעלי הון, אבל מטבעות הלשון הללו מעורערים ולא יציבים בעידן המידע והם מאבדים את משמעותם המדויקת . בשוק הספרים העברי, המוכה והלא רווחי על פי רוב, ספק אם יש להם תוחלת . הדיוקן הכוזב של הספרות יכול להיות מנוסח במונחים אחרים, קיומייםֿלהתעלם מהקונקרטיות של הספר ומהעבודה הכרוכה ביצירתו זה להסתפק במועט, כלומר, בתשובה חלקית מאוד לשאלה מהי ספרות . חשיבה קונקרטית על הספרות מסיטה את מרכז תשומת הלב מהסופרים לכיוונם של שותפים אחרים במלאכת הספר . היא מסיטה את כובד המשקל מחגיגת האגו של המפגש בין סופרים גאונים לבין מבקרים ידענים, אל חיי הספר שכוללים מעגל שלם של שותפים סמויים שעבודתם לרוב נעדרת מהמבט הביקורתי, כגון מעצבים שנתנו לספר את צורתו ולאותיות את מקומן בעולם, דפסים שאחרים על איכות ההדפסה והכריכה שלו, ואנשי ונשות חנויות ספרים שמציבים אותו במיקום מסוים ואחראים לעיתים לקטלוג הז'אנרי שלו ולדרכי ההתקבלות שלו . במובנים האלה קריאה קונקרטית היא קריאה צנועה יותר, שמתרכזת פחות בכישרונם של הסופרים והמבקרים ויותר בהתבוננותֿהתבוננות במובן המילוליֿבמושא הביקורת . עם זאת, זוהי לא קריאה מצמצמת וסגפנית אלא קריאה שיש בה שפע והרחבת המבט . קריאה קונקרטית לא מיועדת למומחים בתולדות הספר, לפילולוגים, לסוציולוגים של הספרות או לאנשי עיצוב . היא יכולה להיות חלק נגיש מאוד מכלל המושגים והכלים של קוראי ומבקרי ספרות באשר הם . היא לא דורשת בהכרח מומחיות תיאורטית או היסטורית, אבל היא כן דורשת תשומת לב וסקרנות כלפי חיי הספר . קריאה כזו דורשת לשאול איך ספר בא לעולם, לא להסתפק בחבילה אנונימית שמגיעה עד הבית משומקום . ומדוע, בעצם, שמבקרי ספרות לא יכירו את המדיום שאותו הם מבקרים, כפי שמבקרי הנדסת גשרים מכירים את טכניקת הבניה וכפי שרופאים בקיאים באנטומיה ? אולי הדימויים הללו מטעים . מי אמר שה"גשר" או ה"גוף" של הספרות הוא הספר ולא, למשל, הנרטיב או הריתמוס ? קריאה קונקרטית לא נותנת קדימות לחומר על פני הרוח או טוענת שהחומר ממשי יותר מהרוח . זהו ויכוח פילוסופי עתיק . היא גם לא מחליפה סוגים אחרים של קריאה . אבל היא כן מציעה לזכור עובדת חיים פשוטהֿהספרות תמיד נקראת איכשהו . אפשר לחשוב, למשל, על ספר כיס שיכול לצאת לשיטוט עם בעליו ולהישלף בכל עת . האם הגודל הממשי שלו אינו תשובה לשאלה "איזה מין ספר זה" לא פחות מהעלילה, השירים או הרעיונות ? האם אינו משפיע בצורה הישירה ביותר על הקריאה ? האם דף תלמוד אפשרי לקריאה בלי היררכיית העימוד המכתיבה את צורת הדיאלוג שלו ? האם הסידור הטורי של כתב עת זה לא מכתיב את אפשרויותיו ומגבלותיו של הטקסט, והאם צורתו לא מארגנת אחרת את המחשבות שלך עליו ? קריאה קונקרטית, פנומנולוגית, שרואה בקריאה תופעה בעולם, לא מנמיכה את הנשגבות של מעשה הקריאה לגישה ארצית ותכליתית . היא מזכירה עוד ממד, זנוח על פי רוב, שאחראי לאותו שגב ממש .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא