על חשיבותו של צירוף מקרים ראוי לשמו

עמוד:9

9 יוני 4202סיוון תשפ״ד גיליון 41מעלה הסיבה השלישית לחשיבותם של צירופי מקרים בפתיחת סיפור ובכלל היא היותם פלטפורמה מצוינת לחשיפת המטאפיזיקה של הטקסט, להעמדת העקרונות הבסיסיים של היקום שבתוכו הוא קורם עור וגידים ; האם מדובר ביקום דטרמיניסטי למשל, או כאוטי, או אבסורדי ( כלומר גם וגם ) ; מי שולט בו ? הגורל, האלים, האבולוציה, חוקי הטבע, או סובייקט מוחלט אחר כלשהו, שיכול להיות מחבר ערמומי וראוותן כמו נבוקוב שאוהב להראות שהוא בשליטה על הדמויות והקוראים כאחד, או מחבר ערמומי לא פחות כמו מקארתי, צנוע, נחבא אל הכלים ? האם יש קשר בעולם הסיפור בין סיבה לתוצאה, בין שכר לעונש, או שחל ביניהן נתק, שיבוש, זיקה שאין לפענחה עד הסוף ? האם היא ריאליסטית, יצוקה בתבנית עולמנו, או פנטסטית, או בכלל ספרותית ( כמו בפרוזה פוסט-מודרניסטית ) ? כדי להדגים כיצד מטאפיזיקה של רומן נבנית מתוך אירוע מקרי, אפנה דווקא לסצנה שולית לחלוטין ברומן, חסרת ערך עלילתי במכוון, המופיעה די בתחילתו . בסצנה עוצר אנטון צ'יגר, הרוצח השכיר שדולק אחר מוס ומזוודת הכסף, בתחנת דלק נידחת ושוממה . הלה ממלא את המיכל וקונה פיצוחים וכבר עומד להמשיך בדרכו אך שאלה סתמית של הבעלים המשועמם על מזג האוויר מעלה את חמתו . צ'יגר מתחיל בתגובה לתחקר את הבעלים על חייו כדי להבין איך קרה שהוא הגיע לנהל את החור הנידח הזה . מהשיחה עולה כי זו תחנת הדלת של הורי אשתו, שעברה אליהם בירושה . בשומעו זאת לוקח צ'יגר מטבע של רבע דולר, מכסה אותו בכף ידו ותובע מבעל המקום להמר עץ או פאלי . האיש הנבוך לא מבין בתחילה מה פירוש הדבר, אך צ'יגר מתעקש שעליו להמר . הבעלים אומר לו שהוא לא יודע על הוא מתערב . וצ'יגר, במבט רצחני, אומר לוֿעל הכול . בלית ברירה מכריז המוכר "עץ", וצ'יגר מרים את ידו ומתגלה שאכן זהו עץ . צ'יגר עוזב את המקום מבלי להרוג את המוכר . לאחרים שנקרו בהמשך על דרכו לא היה כזה מזל . שובל אבסורדי של גופות הוא מותיר מאחוריו . הסצנה הזו כוללת אירוע מקרי כפול . הפגישה בין הרוצח לבעל תחנת הדלק הייתה צירוף מקרים מובהק, אך הטלת המטבע הייתה כבר אירוע מקרי מלאכותי, כלומר, מעשה ידי אדם . עלילתית, כבר אמרנו, אין הסצנה מקדמת דבר . צ'יגר ממשיך בדרכו ואיננו שומעים יותר על המוכר . פסיכולוגית, פה כבר יש בהחלט משהו לנגוס בו את שינינו . אבל זו המטאפיזיקה שמעניינת אותנו עכשיו, שבה למקריות יש חשיבות רבה . אחד הדברים המאיימים והמסקרנים בצ'יגר הוא ההזדמנות שהוא נותן לכמה מקורבנותיו להמר על מטבע כדי להיחלץ מהגורל הממתין להם, כלומר מירייה קטלנית במצח ברובה הלם, כאילו היו פרה בבית המטבחים . צ'יגר תופס עצמו כמוציא לפועל וכמביא של העונש או של הקארמה ( כל ההחלטות הגרועות שקיבלו ) של אלה הנקרים על דרכו . כשליחו של הגורל, כמי שהעולם מזמן אותו אל מקומות ואנשים מסוימים כדי שיעמת אותם עם בחירותיהם, לשבט או לחסד . הפילוסופיה שלו היא גם הפילוסופיה של הרומן . עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא צ'יגר הוא בן דמותו של המחבר ברומן ומייצג את דעותיו . הטקס המבעית על אודות הטלת המטבע, ההימור המלאכותי, בא לאפיין דווקא את ההימור הטבעי, הספונטני, היומיומי, שכרוך בהתנהלותנו . כל תגובה שלנו לאירוע מקרי היא בסופו של דבר בגדר הימור . אנחנו לא יודעים מה יצא לנו מזה, לאן זה יוביל, אם זה טוב או רע . למוכר שלא מבין מה משמעות הטלת המטבע, "מה הקטע פה", צ'יגר אומר "אתה הימרת כל חייך עד לכאן . " שכן כל ההחלטות שעשינו בחיינו, מהקטנה ביותר, כמו לשאול מישהו על מזג האוויר, ועד בחירת מקום מגורים, בני זוג, או כניסה לזירת רצח אקראית, הם בגדר הימור . כלומר, זו החלטה שעשינו בתנאים של אי-ודאות ומבלי שבאמת ידענו מה אנחנו מסכנים . ואין זה משנה אם היינו מודעים לכך או לא . עד עכשיו הבעלים לא יודע שהוא פגש את השטן בהתגלמותו וחושב שמדובר באיש לא נעים וקצת אלים, מהטיפוסים המפוקפקים שפוגשים כשמנהלים מקום שכזה . הוא לא מבין שאם היה מפסיד בהתערבות, צ'יגר היה מחסל אותו בו במקום . כל ההימורים האלו, אומר לנו מקארתי, מצטרפים זה לזה ומרכיבים גורל . זהו לא גורל דטרמיניסטי, שנקבע מראש, כמו נבואה, כמו תוכנית שיצאה אל הפועל . זהו גורל שבנוי מסדרה של הימורים . אבל הגורל הזה, מטלטל ככל שיהיה, קורה לדמות שיש לה אופי שהוא לרוב מוגדר, קבוע . זהו לא אופי שמתגבש בתגובה לסדרת ההימורים שקיבלה הדמות . זהו אופי שקיים בפני עצמו, לפני ומול ההווייה, העולם והאקראיות שאוחזת בו . זהו אופי שבנוי, כמו אצל המינגווי, מקודים של התנהגות . בלי שהקודים האלו יהיו מפורשים בהכרח . זהו אופי מורכב ומוחשי להפליא של דמות שיש בה משהו נאצל ופאתטי כאחד, שמקארתי מצייר אותה אך ורק במעשים ובדיבורים ( לרוב לקוניים ) . מבחינת הסיפר, אין כניסה למחשבות עמוקות . אין גם צורך . זהו טקסס, מדבר, הכולל בו תופעות שעל פני השטח, הכול בו מועט, גם הנוף האנושי . במובן הזה, מקארתי הוא כמו וולטר המאוחר של "קנדיד", שבו האופי של הדמויות פוגש את המקריות המטורפת של החיים ומוליד פיקרסקה . ואכן לא ארץ לזקנים הוא מערבון פיקרסקי, כשם שהוא מחזה מוסר, משל פסיכולוגי ומטאפיזי כאחד, על כוחה של מקריות וצחוקו המר של הגורל . נחזור למוס, גיבור הרומן . הרי אילו הרוצחים היו דולקים אחריו בגלל רמז שהוא השאיר בחוסר זהירות, או אפילו בלחץ האירועים, היינו מקבלים עלילה שבה המקרי שולט . הוא מוצא את המזוודה במקרה והוא מותיר רמזים במקרה, כמו למשל טביעות אצבעות . אבל מקארתי בוחר להחזיר את הגיבור שלו למקום הפשע משום שהוא מתייסר על שהשאיר את חבר הקרטל הגוסס במדבר בלי מים . זו הפגישה השנייה שמראה את חוט השדרה המוסרי של הגיבור, וזו שלמעשה חורצת את דינו . כמו הסצנה עם בעל תחנת הדלק, גם כאן יש הימור כפול . בפעם הראשונה הוא לוקח את מזוודת הכסף של הקרטל ; בפעם השנייה הוא מהמר שהמקסיקנים עדיין לא הגיעו למקום הרצח במדבר . שני הימורים מטורפים שמעידים על העולם שבו נמצא הגיבור ולא פחות חשוב מזה ֿ על בחירותיו . כל רומן באשר הוא, כל כותבת, כל מחבר, בין אם ירצו בכך ובין אם לא, יידרשו בכתיבתם לתת את הדעת על המקרי ועל גילומיו . אפשר כמובן להפכו לשולי . יש רומנים רבים שבהם המקריות כמעט לא משחקת תפקיד . יש רומנים שבהם היא השחקן המרכזי . בכל הרומנים היא עניין לענות בו : נרטיבי, פסיכולוגי ומטאפיזי . כדי להיות באמת טובה, עליה לספק את שלושת הממדים האלו של הטקסט . עליה לתת את ההרגשה שסיפורים רבים יכולים לנבוע ממנה ( גם אם למעשה יצא רק אחד ) ; עליה לאפשר לנו להציץ אל נפשה של הדמותֿאופייה או הלא מודע שלה ; ועליה לבנות עבורנו את חוקיות היקום המיוצג . בכל סיפור הסצנה המקרית תהיה ההימור שתיקחו ככותבים .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא