לחייך כמו אמריקאית

עמוד:13

מעלה | גיליון 13 | אדר א׳ תשפ"ד | מרץ 2024 | 13 פלורוסנט בנויים, בהַעַמָדות של ציידת וניצוד, צייד וניצודה, וכמובן, בנשיות של הגיבורה מול הגבריות של המקצוע ( ושל התחביב ) . הספר מחולק לשישה חלקים, כאשר החלק החמישי הוא פלשבק לשבועות האחרונים של הגיבורה בישראל . היא מתכוננת לעזוב את הארץ לטובת הרילוקיישן, נפרדת ממשפחתה, מחבריה, ומהאקס שלה, שהיחסים איתו היו רעילים . חלק זה חריג לא רק בכרונולוגיה של הסיפור, אלא גם בסגנון, באווירה ובטמפו . במקום אסתטיקת העמימות שמאפיינת את החלקים האחרים, חלק זה שופע הסברים ומסיבה זו הוא נדמה כשתול בדיעבד, או אולי כהחלטה שנבעה מתוך רצון לעבות את הטקסט . יריתי באמריקה היא יצירה אניגמטית, וככזו היא עובדת היטב . הביאורים שבחלק זה של הסיפור מחלישים את הפואטיקה של המהלך השלם . לקראת סוף הספר, חכימי עושה מאמץ לקשור באופן הדוק יותר בין מסעות הציד של הגיבורה באמריקה, לבין שירותה הצבאי בישראל והמשקעים ששירות זה הותיר בה : ״היו רגעים שצעדנו ממש באותו קצב, חוליה של חיילים״ ( עמ׳ 132 ) . הגיבורה, שכבר חוותה בלבול בין חיה לבין אדם בחלק מוקדם יותר של הסיפור – מתבלבלת פעם נוספת . אולם הפעם נדמה שהדבר רק מדרבן אותה להמשיך . ״היה בה משהו שונה״, היא כותבת על החיה, בפעם החמש-עשרה שבה היא יורה באמריקה . ״לקח לי זמן להבין שהיא איבדה את ראש הצבי שלה . החיה הגדולה עמדה שם בראש מורם, ראש אדם . הסטתי את הרובה אל החיה הקטנה שלחכה את העשב . כשלפתע זקפה את ראשה אל הכוונת שלי ומיקדה את מבטה אלי, ראיתי שגם לה היה ראש אדם . נבהלתי ויריתי שתי יריות״ ( עמ׳ 134 – 135 ) . המהלך הזה, הקושר בין שם לכאן, אינו הכרחי . הדברים משתמעים ממילא מאליהם . אבל ההסטה הקלה של הטקסט לכיוון הפנטסטי ( או השיגעוני, או התימהוני ) עושה לו טוב . הרגעים שבהם חכימי מפלרטטת עם אימה הם המעניינים ביותר מבחינת הפואטיקה של הכתיבה שלה . רגעי הנגיעה בעל-טבעי משיבים לספר משהו מהרוחניות שלרגעים אבדה במסדרונות התאגיד . ככה זה מתחיל בפעם הראשונה שיריתי באמריקה פגעתי בעץ . היינו בחוץ כבר כמה זמן, כנראה כמה שעות . הירייה הראשונה פגעה בעץ, אבל זו שאחריה שרקה בין העלים . מיד אחר כך חדלתי, החיה ברחה, ומסביב נפלה דממה . כשהרמתי את הראש מהכוונת, שמתי לב שדייוויד והאחרים עומדים ומסתכלים עלי, והובכתי . השארתי אותם לעמוד שם והתקרבתי אל העץ . חיפשתי את הקליע אבל לא מצאתי אותו . נראה שהוא נבלע עמוק בגזע העץ . ריח האדמה היה חזק, וגבר על ריחו של אבק השריפה שהתפוגג כלא היה . נשארתי לעמוד שם עוד כמה רגעים, ליד העץ . צילום : אהרון פז

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא