|
|
עמוד:15
מעלה | גיליון 12 | כסלו תשפ"ד | דצמבר 2023 | 15 שחולקים בצירוף מקרים יוצא דופן את אותה הכותרת – פנגיאה . הראשונה, רחל חלפי, בת מעל ל- ,80 שפרסמה עד כה יותר מ- 20 ספרי שירה ; השנייה, עמית זר, משוררת בשנות ה- 20 לחייה, שזהו ספר ביכוריה . הכותרת של שני הספרים מגלה במילה אחת פשוטה את הרעיון שעומד מאחוריהם – הכמיהה אל השלווה הקדמונית והמלוכדת שהייתה ואיננה . הכריכות של שני הספרים, פנגיאה של רחל חלפי ו פנגיאה של עמית זר, מלמדות על ההבדלים ביניהם . על כריכת ספרה של חלפי תמונה שצילמה בעצמה ובה רואים, על רקע קפלי בד כחולים, מעין סיכה עגולה וצבעונית שנראית כמו פלנטה דמוית כדור הארץ, אך שלהבדיל ממנו היא עטורה בצבעוניות מתכתית ופסיכדלית . לעומת זאת, כריכת ספר הביכורים של עמית זר שונה בתכלית ופשוטה בהרבה . כדי לסמל את אותה אחדות קדומה שאיננה עוד מופיעה על הכריכה השחורה מטאפורה אחרת : ספל חרסינה לבן שידיתו נשברה . הצבעוניות המהפנטת והפנטס- טית על כריכת ספרה של חלפי, המציגה מעין פלנטה אחרת וחייזרית, חושפת את קנה המידה שספר שיריה עוסק בו . פנגיאה של חלפי, שמרבית שיריו נכתבו כבר בשנת ,2006 הוא ספר קיומי ואוניברסלי שעסוק בהוויה האנושית עצמה . לעומתה, התמונה הריאליסטית והמונוכרומטית על כריכת ספרה של זר מספרת כי ספרה עסוק במקרה הפרטי, בסיפור השבר של היחיד . ואכן, ספר ביכוריה של זר הוא ספר צנום וממוקד בהרבה מספרה של חלפי, ורובו ככולו עסוק בשבר אחד – השבר האישי והמשפחתי בחיי המשוררת, המסופר בגוף ראשון . אין מדובר בשבר הקולקטיבי של ההוויה האנושית, אלא בשבר פרטי מאוד של עצם לידתה וקיומה . * * * ספרה של חלפי נפתח בשיר שכותרתו כשם הספר : פנגיאה פַּעַם הָיִינוּ פַּנְגֵּיאָה אַחַת וִיחִידָה יַבֶּשֶׁת אַחַת גְּדוֹלָה עַל פְּנֵי הַכַּדּוּר אַחַר כָּךְ הֵחֵלּוּ הָרְעָדִים אַחַר כָּךְ תְּזוּזוֹת הַלּוּחוֹת הַטֶּקְטוֹנִיִּים שֶׁלָּנוּ הִגַּרְנוּ הֲגִירָה אֲנָכִית לְמַטָּה עָמֹק מִתְחַבְּרִים מִתַּחַת לְכָל זֶה שׁוֹכְבִים מְקֻפָּלִים כְּעֻבָּרִים נִרְעָדִים מִפַּחַד הַלַּבָּה הָרוֹתַחַת וּמִתַּחַת לְכָל זֶה – הַלֶּהָבוֹת אַחַר כָּךְ הַקְּרִיעָה קְרִיעַת הָאֲדָמָה בְּקוֹל רַעַם קְרִיעַת הַבָּשָׂר אַחַר כָּךְ נְדִידַת הַיַּבָּשׁוֹת שירתה של חלפי גדולה מהחיים, פשוטו כמשמעו : מחיי האדם הבודד וייסורי נפשו, מחיי החברה ומהחיים הישראליים . באמצעות התיאור הגאולוגי כביכול הפותח את הספר חלפי בונה את האלגוריה הכלל אנושית היסודית והחשובה על אחדות ושבר ועל הקיום האנושי הארעי ומלא הכאב, הקרוע והחרד . לא רק היבשות היו פעם שלם גדול ואחדותי, אלא “היינו״, כולנו – האחדות הקמאית של האדם, טרם ההוויה, שזורה באחדות הראשונית של היקום כולו . התמונה הגאולוגית של העולם כאדמה קרועה שהייתה פעם אחת, ומתחתיה רוחשת כל העת מגמה רותחת, היא אולי מדויקת מבחינה מדעית ; עם זאת, היא כה בלתי נתפסת בתודעה האנושית עד שהיא הופכת את המציאות לכמו סוריאליסטית . אותה תמונה שבה ועולה גם בשירים נוספים בספר . האדם בכלל, והדוברת השירית בפרט, חיים במציאות שברירית בעליל, מגמה רותחת רוחשת מתחת לפני האדמה כל העת, והשבר נמצא בכל מה שמתחזה למראית עין כשלם . רבים השירים בספר שסובבים סביב אותו עניין אך מציגים שלל מטאפורות שונות, בדומה לפנגיאה שהייתה ואיננה, לאותן התחושות של כמיהה לאיחוי ושל שבר אינהרנטי . כך למשל באמצעות חוט שנקרע : “הַתַּבְנִית הָרוֹפֶפֶת הַמַּחֲזִיקָה אוֹתָנוּ [ . . . ] הַחוּט הָרוֹעֵד הַנִּקְרָע שֶׁל כָּל זֶה״ ( עמ׳ 11 ) , אקווריום שמתנפץ : “הָאַקְוַרְיוּם הַקָּטָן שֶׁהָיִיתִי עַד לִפְנֵי רֶגַע / נֻפַּץ . הִתְנַפֵּץ קָרַס וְכָל / הַמַּיִם נִשְׁפְּכוּ עַל הָרִצְפָּה״ ( עמ׳ 19 ) , או אפרוח שמסרב לשבור את קליפת ביצתו : “לֹא רוֹצֶה / לִבְקֹעַאֶל תּוֹךְ / פְּרִיצַת הַיּוֹם [ . . . ] מְנַסֶּה בְּמַקּוֹר קָטָן / לְהַקִּישׁ עַל הַשְּׁבָרִים הַדַּקִּים / לְאַחוֹת מִבִּפְנִים אֶת קִרְעֵי / הַפְּרִיצָה״ ( עמ׳ 25 ) . כל המטאפורות מבכות את השבר, את מה שהיה ואבד, וכמהות לאיחוי מחדש . ככלל, נראה שהאמצעי הפואטי הרווח ביותר בספר הוא ההתכה הפיגורטיבית בין מטאפורות מורכבות משדות סמנטיים שונים, לבין התיאור האנושי הקיומי . כך, ה״אני״ מצויר בשירים השונים כ״אקווריום מנופץ״, “דחלילה״, “מסילת רכבת״, “קליידוסקופ״, “רסס קל של מים״ – ובעיקר פלנטה או מערכת אקולוגית אחרת . דומה שחלפי כמעט מתוודה על הדבר כאשר לקראת סוף ספרה, המלא בתופעות מדעיות מפורטות, מופיע השיר “בין התופעות״, שכותרת המשנה שלו היא “ניסיון להקשיב להרצאה מדעית״ . בשיר קצר זה המשוררת כמו חושפת את צורת החשיבה שמנחה אותה והופכת את עולם התופעות, ולמעשה גם את השפה עצמה, למטאפורות אנושיות : “הָאוֹר עָשׂוּי מֵחֶלְקִיקִים״ – אֲנַחְנוּ מְגַלִּים – “בֵּין הַתּוֹפָעוֹת הַיּוֹם-יוֹמִיּוֹת שֶׁל הָאוֹר : הָאוֹר מִתְפַּשֵּׁט בְּקַוִּים יְשָׁרִים״ – אֲנַחְנוּ מִתְפַּשְּׁטִים בְּקַוִּים עֲקֻמִּים – “נִתָּן לְפַצֵּל אוֹר לָבָן לִצְבָעִים״ – אוֹתָנוּ קָשֶׁה לְאַגֵּד שׁוּב לַאֲלֻמַּת-הָאוֹר הַלָּבָן שֶׁהָיִינוּ לִפְנֵי רֶגַע – חרף ריבוי הדרכים לתאר את אותו הדבר, חלפי חוזרת באחדים משיריה לפנגיאה עצמה – אם כדי לתאר בני אנוש באופן כללי ואם כדי לתאר מערכות יחסים, כמו למשל בשיר “מכתב לחברה רחוקה״ : “נִפְרַדְנוּ לְיַבָּשׁוֹת רְחוֹקוֹת״ ( עמ׳ 26 ) , או בשיר “הפנגיאה״ : “אַחַר כָּךְ נִבְעוּ סְדָקִים בַּיַּבֶּשֶׁת הַפִּלְאִית . / אַחַר כָּךְ נִבְעוּ חֲרִיצִים בּוֹרוֹת גֵּאָיוֹת תְּהוֹמוֹת . / שִׁבְרֵי-- / עוֹלָם . / אַחַר כָּךְ כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לְךָ דָּבָר" ( עמ׳ 62 ) . הפנגיאה של חלפי היא תמיד קדומה, תמיד נכספת ולעולם עתידה להישבר . היא מערכת יחסים אבודה, חוויה אנושית היולית שאפשר רק להתגעגע אליה, או תשליל של חוויית היום- יום השבירה . לקראת סוף הספר הדוברת והפנגיאה הופכות לאחת : “הַפַּנְגִּיאָה הַקְּדוּמָה – / נִקְרְעָה [ . . . ] וַאֲנִי שׂוֹחָה בֵּין תַּת-הַיַּבָּשׁוֹת – / אַחַת שֶׁהִיא תַּת-שַׂחְיָנִית / וְלֹא חֲדֵלָה לִטְבֹּעַ [ . . . ] כֻּלָּהּ וִתּוּר אִשָּׁה הָעוֹקֶבֶת / בְּעִנְיָן מְדֻקְדָּק אַחַר / פְּרָטֵי הַקְּרִיעָה הַשֶּׁבֶר הַטְּבִיעָה / / אִשָּׁה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ פַּנְגֵּיאָה״ ( עמ׳ 121 ) . החידתיות הגדולה שאופפת את שירי הספר, הריבוי של שירים הגיגיים ועומס השדות המטאפוריים, הופכים את הספר לעמוס, למרובב וללא אחיד . במקרה הזה, התאריכים שבהם נכתבו השירים, המצוינים בתחתית כל שיר ( לעיתים כמה שירים נכתבו באותו יום ) , אינם מועילים לתחושת הגודש, ועל אף שחלפו מעל 15 שנים ממועד הכתיבה, די זמן לעריכה קפדנית, הספר עדיין עלול להיקרא כמעין יומן או כמחברת שלא נערכו דיים . לו היו נשלפים מן הספר טובי השירים, ההולמים זה את זה ומרכיבים ספר שלם הדוק – הוא יכול היה להיות ספר שירים נפלא שמלמד דבר מה עמוק על השבר שבחיינו . * * * כאמור, ספרה של עמית זר שונה בתכלית . להבדיל מנקודת המבט האישית אך האוניברסלית והחובקת כל של חלפי, פנגיאה של זר עוסק בשבר הפרטי והביוגרפי של המשפחה, הלידה והחיים עצמם . השבר הזה מתואר בספר בדרכים רבות ופנגיאה כמעט שלא מופיעה בו, אך בזכות כותרת הספר צילה של פנגיאה האחידה, הקדומה והמושלמת מרחף מעל התמונה המשפחתית העגומה המצטיירת בספר – ההתפרקות הטוטאלית מועצמת באמצעות זכר האחדות הקדומה שנרמזת בכותרת הספר . אותה התפרקות קיומית שבמוקד הספר, בנוסח “ההשלכה״ האקזיסטנציאליסטית אל העולם, ☞ מגולמת אצל זר כבר בלידה
|
מקום לשירה
|