ארנב־ליצן, או: מסה בעקבות לא ממואר מאת מוטי פוגל

עמוד:6

6 | מעלה | גיליון 12 | כסלו תשפ"ד | דצמבר 2023 ובהתמודדות עימו, לפחות ☞ לא במובן המקובל והלינארי . הפרטים אינם מופיעים לפנינו כסיפור מעשה נהיר . נראה שסוג כזה של כתיבה זר לפוגל, חוטא עמוקות לכוונתו . מבחינתו כל ניסיון לטוות “עלילה״ מחייו של אחיו, ובעיקר ממותו, עלול לגרום לעיוות קשה, ביותר ממובן אחד : “אני רוצה להציל את הזיכרון של אודי מפני ההתרגלות והמאוזכר . האם זה אפשרי ? האם אפשר לפעול באמצעות השפה נגד השפה ? [ . . . ] אני מחפש אסטרטגיות של כתיבה על אובדן שלא תתיימר להפוך את החוסר לבעל משמעות, שלא תהפוך את האדם לאלגוריה, שלא תהפוך את האובדן לסיפור . אני מתעקש לא לתת למוות של אודי משמעות״ ( עמ׳ 141 – 143 ) . אם כך, שואל פוגל, איך בכל זאת אפשר לכתוב על חוסר ? פוגל ביקש לשתף אותנו ברושם שהותירו עליו חייו ואובדנו של אחיו, כלומר לחוש “בעקבות״ ( עמ׳ 12 ) שהותירו בו . באופן דומה, גם הקריאה היא פעולה שבה מטביע הקורא עקבות במילים שכתב מישהו אחר . הפרשנות היא הרגע שבו הטקסט נכתב מחדש בידי הקורא, מתעצב על פי צעדיו . הרי עד שהקורא המסוים לא הניח את עיניו על הטקסט משמעותו הייתה ערטילאית ופתוחה . הוא היה יכול להיות כל דבר . אך מרגע שהטקסט נקרא ומתפרש, הוא הופך לבעל הקשר ומשמעות ספציפיים, אשר מדברים אל הקורא, מובנים לו על פי הקשריו ( ופוגל כותב בהקדמה : “אני קורא ספר שכתב פרנץ קפקא, אדם שמעולם לא פגשתי . [ . . . ] ובכל זאת עשרות שנים אחרי מותו של המחבר, הוא מדבר אליי . עליי״, עמ׳ 12 ) . כמו כל קורא, גם טביעת רגלו של פוגל מושפעת מן האירועים שעיצבו את חייו, שהטביעו בו את חותמם : ילדותו בהתנחלות נווה צוף, שהוריו היו ממקימיה ; התרחקותו האידיאולוגית מהע- ולם שבו גדל ; יחסיו המורכבים עם אחיו ; הרצח, האבל, הכעס, הגעגוע . אך פוגל, כאמור, לא בהכרח מדבר ישירות את הדברים, ואין בכך צורך . להפך . הבחירה לספר על עצמו ועל אחיו דווקא דרך קריאה, דרך פרשנות, דרך ספרות, היא מעשה כן, רגיש ואינטימי מאין כמותו . פוגל מאפשר לנו לצעוד יחד אתו, ללמוד את עקבותיו בטקסט . אנחנו הופכים שותפים למסע שבו יצירות שכתבו סופרים אחרים ייכתבו מחדש על פי ניסיון חייו של פוגל . על פי מידת אובדנו . פוגל מטביע בטקסט את החותם שהטביעו בו חייו ואחיו – ואנחנו פוסעים יחד איתו, בעקבותיו . * * * לא ממואר מחולק לתריסר פרקים ( אולי כמניין השנים שמאז הרצח ) בתוספת פרק מבוא . כותרות הפרקים מרמזים לפרקי חייו של פוגל עצמו, לעיתים בדרך שנראית רופפת יחסית : “זמן״, “ילדות״, “אחים״, “התנחלות״, “גלות״, “בשורה״, “קומדיה״, “קבורה״, “שבעה״, “קורבנות״, “נקמה״, “נחמה״ ( נדמה שלא במקרה, הפרק “בשורה״, שבו עוסק פוגל בהודעה על מותו של אחיו, ממוקם במחציתו של הספר, כ- umbilicus mundi שלו ) . כותרתו של כל פרק מבשרת על הנושא שסביבו טווה פוגל את קריאתו ביצירות . אני אומרת “טווה״ משום שיותר מכל הזכירה לי כתיבתו של פוגל מלאכה עכבישית . בקורים דקים, לעיתים כמעט בלתי נראים, קושר פוגל בין טקסטים שונים, הרחוקים זה מזה במקום ובזמן כתיבתם . התוצאה היא רשת מרהיבה, בלתי צפויה, של ספרות ושל ביקורת ספרות . כך, למשל, נקודת המוצא של הפרק “אחים״ עוסקת בסיפורי היריבות בין האחים של ספר בראשית – קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו . האחים, מראה פוגל, הם לעתים קרובות מעין כפילים הופכיים, תאומי מראה . הקרבה ביניהם היא שהופכת את היחסים לבלתי נסבלים . האלימות מושלת בהם : רצח, קורבן אדם, קניבליזם . אבל מן הדרמה המיתולוגית- תנ״כית פונה פוגל במפתיע דווקא לסיפור הבלש הקלאסי של אדגר אלן פו, “המכתב הגנוב״ . כמו המכתב שבסיפור, שהגנב ד׳ “הופכו ככפפה״ מן הפנים אל החוץ כדי להסוותו, גם ביקורת הספרות הפכה והפכה בסיפורו של פו, כמעט עד לזרא . אלא שבחירתו המפתיעה של פוגל לפרש את הסיפור ככזה שעוסק דווקא ביחסי אחים – הגנב ד׳ אינו אלא אחיו של הבלש דופן, כפילו התאום – טוענת את הסיפור לא רק בברק אינטלקטואלי, אלא גם במטען רגשי והגותי שמשנה לחלוטין את משמעותו . גם הפרק “ילדות״ מציע מהלך פרשני מאלף, שראשיתו בספרו של הסופר היהודי-צרפתי ז׳ורז׳ פרק, W“ או זיכרון הילדוּת״ ( את המשך הפרק מקדיש פוגל לעיון בספרי אריך קסטנר, בסיפור המופתי “הצל״ של אנדרסן וב״פיטר פן״ של ג׳יימס מתיו ברי ) . חציו של הספר הוא ממואר המתאר את ילדותו של פרק בפנימייה בשנות מלחמת העולם השנייה בצרפת, תחת זהות מוסווית כלא יהודי . חציו האחר הוא מסע הרפתקאות בדיוני של גיבור בשם גספאר וינקלר אל האי W . הקריאה הרווחת מציעה לראות W-ב אלגוריה למחנה ריכוז נאצי, מעין לא מודע של פרק הילד, שבתיאור שנותיו בפנימייה אין כמעט זכר למאורעות ההיסטוריים על אף שבפועל עיצבו את חייו ודמותו ( אביו של פרק נהרג בצבא הצרפתי ואימו נספתה באושוויץ ) . אך פוגל, בקריאה אמיצה, מציע להבין את האי W שאליו מפליג הגיבור לא כניגודה של הילדות השלווה בפנימייה, אלא דווקא כביטוי מזוקק שלה . הילדות, למרבה האימה, היא- היא מחנה הריכוז . בכך מבקש פוגל להאיר על הקטגוריה האוטופית שהוחלה על הילדות, ובעיקר על מחירה מפלצתי . גן העדן תמיד כולל בתוכו תביעה לסדר טוטלי, ואולי מוטב לומר טוטליטרי . האוטופיה נושאת בחובה אלימות, ולפיכך היא “הפלנטה האחרת״ שעלינו לחצות בדרכנו לעולם המבוגרים . לאורך הספר ממשיך פוגל לעסוק באוטופיה בדרכים ישירות יותר או פחות . בהקשר הזה בולטים פרקים כמו “התנחלות״, “קורבנות״ ו״נקמה״, שנדמה לי שקיבלו תשומת לב מרכזית יחסית מאז שלא ממואר ראה אור . אלו פרקים שבהם מתעמת פוגל עם שנות ילדותו בהתנחלות נווה צוף – שנתפסה בעיני מקימיה כגן עדן עלי אדמות, כגאולה שבהווה – ועם האידיאולוגיה השוכנת בבסיס מפעל ההתנחלויות בכלל . אבל אני דווקא לא רוצה להתייחס לפרקים האלו בהרחבה ; נדמה לי שהדברים מדברים בעד עצמם . במקום זאת אני רוצה לעסוק בזיקה החשובה שנרקמת לדעתי בספרו של פוגל בין הסכנה שבשאיפה לאוטופיה עלי אדמות ובין השפה . פוגל מצביע על כך שהמחשבה המשיחית מאפיינת את העולם שלפני הגאולה ככזה שיש בו פער מובנה בין “האמצעים לתכלית״ . בגאולה, לעומת זאת, אמור להתקיים ביניהם תואם מוחלט – “טעם העץ כטעם הפרי״, כדברי הרב קוק האב ( עמ׳ 59 ) . באופן דומה, גם בשפה יש פער מובנה בין המילים ובין העולם שאותו הן מבקשות לתאר . אולם, בשני המקרים, דבריו של פוגל מצביעים על כך שדווקא הפער הזה הכרחי להישרדות שלנו ; החפיפה המוחלטת שבין האמצעי לתכלית לא יכולה להוביל אלא לאלימות, לכיליון : “אנחנו חיים ככה זה מתחיל כמה ימים אחרי שסיימתי לכתוב את הספר נפתחה במוזיאון ישראל התערוכה "גמגום ההיסטוריה" של האמן תומס דמאנד ( Demand ) . בתערוכה מופיעים תצלומים של נופים טבעיים ומלאכותיים : יערות, שושני מים, מערת נטיפים, סדנאות אומנים, חצר של בית אמריקאי טיפוסי, דלת פתוחה של מטוס ועוד . מבט מקרוב יגלה שאלו תצלומים של דגמי נייר . כולם יוצרו בגודל טבעי, צולמו ואז חזרו אל האין שממנו הגיעו . כמה מהתצלומים קשורים לאירועים היסטוריים ידועים . אבל דמאנד אינו משחזר תמונות איקוניות, אלא רומז אל האירוע הגדול : לא מחנה ריכוז, אלא פרט מארכיון הסרטים של לני ריפנשטאל ; לא ההסתערות על הקפיטול, אלא דוכן הנואמים של דונלד טראמפ . יצירותיו מהדהדות אצל המבקרים בתערוכה את מה שמוכר להם ואת מה שנדמה להם שמוכר להם, ודורשות מהם השתתפות פעילה — לחשוב בעצמם, לראות בעצמם . האמנות שלו נעה בין האפיזודי והפרטי לאלגורי והמשותף, ומסתמכת על שניהם . זו אמנות שזקוקה לרפרנס, לנקודת ייחוס חיצונית, שאינה מתיימרת לעמוד בזכות עצמה ולהספיק לעצמה . היא עשויה מנייר וזקוקה לנייר . למילים .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא