פס האטה

עמוד:7

מעלה | גיליון 11 | אלול תשפ"ג | ספטמבר 2023 | 7 "רַבִּים יֶשְׁנָם כַּיּוֹם הַמְכַנִּים אֶת הַמָּקוֹם גִּבְעַת הַגְּאֻלָּה" ( עמ' 36 ) שירה מתלוננת, על גבול הטרחנית, היא שירה מרתיעה, המייצרת לרוב חוסר אמון . ב חיי- עיר התלונה היא מרעננת לשם שינוי . המשורר כותב על שכונה, על השכנים, על החום ועל הריב ( "אֲבָל הַמֶּלֶךְ דָּר בְּאַרְמוֹן / וּשְׁכֵנִים לֹא הָיוּ לוֹ", עמ' 69 ) . הוא שם את עצמו כחלק בלתי נפרד מהשכונה, לטוב ולמוטב, לוקח אחריות כשכן מתלונן, בתוך עמי אנֹכִי יושבת . השותפוּת מייצרת דווקא איזו אמינות מרעננת, שנובעת מן המשורר שמתייצב כמְסַפֵּר סיפור, בשירה, בגוף ראשון : "לְעִתִּים נִרְאֶה / כְּאִלּוּ אֲנִי מַרְבֶּה לְהִתְלוֹנֵן / וְכַמּוּבָן שֶׁיֵּשׁ בְּכָךְ אֱמֶת" ( עמ' 55 ) . דמויות שונות גרות בשכונה, למשל הַסַּפָּר אליקו ( בעמ' 24 ) , הקבצן שהגיע מיבניאל ( "מִנַּיִן יְהוּדִי / 'מִיַּבְנֵאֵל' עָנָה", עמ' 24 ) , השכן שמתלונן על רטיבות ( בעמ' 65 ) השכנה הבשלנית וסיר הדגים ( מופיעה כמה פעמים ) , הבת שמפחדת מטרור ( "וּבְכֹל עֶרֶב / הַיַּלְדָּה / מְחַזֶּרֶת אַחַר הַפְּתָחִים / מַשְׁגִּיחָה מִן הַחַלּוֹנוֹת", עמ' 25 . הזכיר לי את פיגוע הטרור הרצחני בחדרה במרץ 2022 ) ועוד דמויות, הבונות איזה עולם פרוזאי נפלא של גבעת אולגה . עולם חם, מעצבן ושמח . ומעל כולם ניצב השכן האנרכיסט של המשורר, שכקורא, אני מדמיין את גופיית הסבא שהוא לובש ואת סיגריית "אירופה" שהוא מעשן בעודו עובר על החוק ויוצק לבד פס האטה בכביש : "אַחַד הַשְּׁכֵנִים / בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב / לֹא הִמְתִּין / קָדַח פֹּה וְהֶעֱמִיק שָׁם / וְיָצָק בְּאֹפֶן עַצְמָאִי / לְרֹחַב הַכְּבִישׁ / פַּס הֶאָטָה" ( עמ' 44 ) . ומלבד האנרכיה שבמעשים פליליים או ביחסי שכנים, יש גם את האנרכיה שברישול שמפנה האדם כלפי עצמו, כמו שרואים בשיר מלא ההומור : "כַּנִּרְאֶה שֶׁמַּגִּיעַשָׁלָב מְסֻיָּם / בְּחַיָּיו שֶׁל אָדָם / בּוֹ מִכְנָסָיו זוֹלגִים מְעַט מַטָּה / אֶל מִתַּחַת לְקַו הַחֲגוֹרָה" ( עמ' 39 ) . כל מחזורי השירה סובבים, פחות או יותר, סביב השכונה . אבל המחזור התשיעי שבספר פוליטי גרידא וזר לספר : "וּבַיָּמִים הָאֵלֶּה / כָּךְ אֲנִי מִתְרַשֵּׁם / כֻּלָּם מַפְגִּינִים / אֶת כֹּחָם / מְנוֹפְפִים מֵהַגֶּשֶׁר לְשָׁלוֹם" ( עמ' 59 ) . פתאום גבעת אולגה נעלמת, אך היא חוזרת ל"הדרן" במחזור השירים העשירי . זה מבלבל ומאלץ את הקורא לחבר חיבוק מכני בין המחזור לשאר הספר . המחזור השני למשל, שעוסק בראש הממשלה אריאל שרון ובפוליטיקה גדולה, במלחמת יום הכיפורים ( עמ' 17 ) ובגירוש מגוש קטיף ( בעמ' 19 ) , קל יותר לעיכול בזכות החיבור לשכונה בשיר הראשון במחזור . יחסי השכנות מתערבבים בציונות, בגאולה שבשכונה ובחיבור האישי של המשורר אליה, והדברים משלימים זה את זה . לדוגמא, בשיר הבא : "וּכְשֶׁבָּנִינוּ אֶת הַבַּיִת נֶאֱלַצְנוּ לַעֲקֹר תְּאֵנָה וְזַיִת וָתִיק וְהָאֲדָמָה הַנֶּעֱלֶבֶת לֹא בְּקַלּוּת תַּצְמִיחַ לָנוּ עֵצִים חֲדָשִׁים" ( עמ' 12 ) האילוץ לעקור עצים ותיקים, משבעת המינים, מייצג יחס לציונות, לארציות ולגאוּלה . בניית הבית הפרטי, נקמתה של האדמה והתסכול, מאחדים את האישי, ה"שכונתי", הלאומי וההיסטורי למעשה אחד, שיש בו התחדשות, שמחה, עצב ונקמה . כחלק מהמהלך, כותב המשורר מחזור שירה ( החמישי בספר, עמ' 32 ) שעוסק במחשבות על בית קפה בחדרה . במחזור הוא מתאר את החיים שהתהוו בשכונה כשכונה פריפריאלית אל מול חלקה בתקומה הציונית . בשיר הראשון במחזור המשורר מספר על בית הקפה עצמו : "השּׁוֹכֵן / בַּמִבְנֶה הַהִיסְטוֹרִי שֶׁפַּעַם הָיָה בֵּיתָהּ / שֶׁל מִשְׁפַּחַת פַיְנְבֵּרְג" . את בית פיינברג הקים בסוף המאה ה- 19 ישראל ( לוליק ) פיינברג, שהיה ממייסדי חדרה, ראשון לציון ותל אביב . בהמשך המחזור, המשורר מתאר את החלפת שמו של רחוב "קק"ל הנמצא בשכונה לרחוב "הרב דוד מִשתָה" . הרב דוד מִשתָה היה "אִישׁ תּוֹרָה דָגוּל" ( עמ' 34 ) וממקימי בית הכנסת הראשון במעברת אגרובנק ובגבעת אולגה . המשורר נותן כבוד לדמות, ובכל זאת תוהה : "וְאִלְמָלֵא הַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת [ . . . ] אֲנִי תּוֹהֶה אִם הָיָה נִמְצָא / לָר' מִשְׁתָּה / מָקוֹם לְהָקִים עָלָיו אֶת / בָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת" ( עמ' 37 ) . בסוף של דבר, כשהוא מגיע לבית הקפה, הוא מזמין שקשוקה ועלי הפטרוזיליה הנדמים לו לדקלים זעירים ( עמ' 38 ) . הדמויות המיוחדות, כמו האדם שיצק פס האטה על דעת עצמו והרב דוד מִשתָה, שהקים בתי כנסיות בשכונה ושקראו על שמו רחוב, מאחדות את הפאתוס העירוני ואת הציונות עם עיירת הפיתוח, ועם הפוליטיקה ה"קטנה" של האנשים הפשוטים ותלונותיהם, ובכך הספר מצטיין . יש בו סיפורים קטנים, רגעיים, כואבים והומוריסטים, וזה נפלא . מחילה מגבעת אולגה שאני מזכיר ברשימת חגהּ שיר תל- אביבי, אך כך המשורר רוני סומק מקונן בשירו " 7 שורות על פלא הירקון", מתוך ספרו " 7 שורות על פלא הירקון" ( הוצאת אופטובסקי, 1987 ) : "חֲבָל שֶׁאֵין קִרְקָס בָּעִיר הַזֹּאת / חֲבָל שֶׁאֵין בּוֹלֵעַחֲרָבוֹת, שֶׁאֵין קוֹסֵם, שֶׁאֵין פִּילִים, שֶׁאֵין דְּרָקוֹן" . הממדים הפרוזאיים ב חיי עיר נהדרים, אבל יש כמה סיבות שבגללן גבעת אולגה אינה הופכת בספר לקרקס, לחגיגה, למסיבה, ומשאירה את הטקסט אפרורי מעט . אגע בשתי סיבות עיקריות . האחת היא שמרנות פואטית מופרזת . באחד מספריו הקודמים כתב בן-דורי שיר שבו הוא משבח את הבינוניוּת . אולי מכאן נובעת שמרנות פואטית בצורתם של השירים . הייתי שמח למעט יותר מרחב צורני, לקצת יותר קרקסיות צורנית, אולי לצורה "פרוזאית" מנוקדת בחלק מהשירים . הספר בנוי טוב, אבל דרוש אומץ להפוך את השגרה השכונתית למאירה, לחגיגית . הסיבה השנייה היא סיבה חיצונית לטקסט, ומעידה משהו על תוכו, והיא "הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס" . מהתבוננות בעיצוב הספר, בכריכה ובעימוד, עולה תחושה של התנצלות, כאילו מתנצל הספר על היותו ספר שירה . כריכות ספריו הקודמים של המשורר דומות, ואולי הדמיון מייצר תחושה של סדרת ספרים . ובכל זאת, גוון נוסף של צבע ומעט מחשבת עריכה של הספר כספר שלם הייתה מוסיפה המון והייתה חוגגת בקול גדול את גבעת אולגה, על חרדותיה, שמחותיה, שגרתה, תושביה ומשורריה המתלוננים . הספר חיי עיר של עודד בן- דורי הוא ספר חשוב . הוא מצליח לאחד את ההיסטוריה של חדרה הציונית עם האדם הפרטי, ילדיו, כעסיו וטרדותיו, ועם השכונה כמקום חי וצדדי . הסגנון השמרני יוצר פואטיקה מהודקת, לעיתים מדי . דווקא המאפיינים הפרוזאיים מרתקים . בן-דורי מציב את הדברים הגדולים והקטנים זה לצד זה באותו המדף בקיוסק הירוק שיש בו הכול לבד מ"אביסעלע" קרקסיות, קצת פלפל, הדרוש להפוך את המעשה הספרותי לכדי מעשה מפואר, דבר שהשירה הפריפריאלית הישראלית זקוקה לו . ככה זה מתחיל בּוֹאִי לִישֹׁן אֲנִי מַזְמִין וְכַעֲבֹר חֲצִי שָׁעָה אַתְּנִשְׁכֶּבֶת בְּצַד יָמִין כְּהֶרְגֵּלֵךְ קָרוֹב לַקִּיר עַל מָה נִשְׁתֹּק הַפַּעַם יוֹם שָׁלֵם נִסְגָּר עַכְשָׁו רַעַשׁ לֹא עוֹלֶה עוֹד מֵחַצְרוֹת הַשְּׁכֵנִים

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא