"הַיָּרֵחַ מְלַמֵּד תַּנָ"ךְ" נוסח יהודי עממי־נאיביסטי בשירת זלדה

עמוד:13

מעלה | גיליון 11 | אלול תשפ"ג | ספטמבר 2023 | 13 "בלילה ההוא" מתארת את המזלות כגרם שמיימי אסטרונומי ומרמזת אליהם כבעלי עוצמה מאגית : "הֵן הֶאֱמַנְתִּי / שֶׁאִם אַבִּיט רֶגַע קָט וְיָחִיד / אֶל גָּבְהֵי שָׁמַיִם מְכֻכָּבִים, / תִּשָּׂא מַחְשַׁבְתִּי אֶל הָאַרְמוֹן / אֶת אוֹר הַמַּזָּלוֹת [ . . . ] בַּלַּיְלָה הַהוּא כְּשֶׁיָּשַׁבְתִּי לְבַדִּי / בֶּחָצֵר הַדּוֹמֶמֶת / גִּלִּיתִי פִּתְאוֹם / שֶׁאַף בֵּיתִי בָּנוּי עַל הַחוֹף, / שֶׁחָיָה אֲנִי עַל שְׂפַת הַיָּרֵחַ / וְהַמַּזָּלוֹת, / עַל שְׂפַת הַזְּרִיחוֹת וְהַשְּׁקִיעוֹת" ( עמ' 13 – 14 ) . זלדה מתארת את המזלות כביטוי מפעים של מופתי האל, נכפפים אליו ( "רוֹאִים הֵם עַיִן בְּעַיִן / אֶת מַעֲשֵׂי אֱלֹהִים", שם ) ומשקפים לאדם שהוא חי בעולם המוכתב באמצעות גורל . זלדה מתארת בשיר מאוחר את האמונה במזלות גם כביטוי של היבריס : "גֵּאֶה כְּאֶחָד הַמַּזָּלוֹת / שֶׁחַיָּיו שְׁנוֹת אוֹר / זִנֵּק יְלוּד אִשָּׁה / עִם כְּלֵי מְדִידָה מַבְהִיקִים / אֶל תּוֹךְ יְשִׁימוֹן זְגוּגִי / לִבְדֹּק כָּל אֶבֶן / לְסַמֵּן בִּמְהֻמַּת שְׁלָטִים / אֶת הַזְּמַן הָאֱלוֹהִי . / וְלֹא יָדַע שִׁכּוֹר הַמַּדָּע / כִּי הַיָּרֵחַהַשּׁוֹמֵם / עִיר מִקְלָט שֶׁמְּאִירָה בַּחֹשֶׁךְ / עִיר סְתָרִים קְדוּמָה . / חוֹשְׁשַׁתְנִי כִּי חֶרְדָּתוֹ שֶׁל הַהוֹזֶה / לִפְגֹּשׁ זָר בְּאוֹתוֹ מִקְלָט שְׁמֵימִי / תַּחְשִׁיךְ אֶת רוּחוֹ . " ( "גאה כאחד המזלות", עמ' 217 ) . היא תופסת שתי ציפורים במכה, אסטרולוגיה ומדע, ומכה בהן . היא מתארת את שתי פרקטיקות המדידה האנושיות והיריבות כנחותות לעומת הריבון האלוהי, אשר יצר הכול – גם את מה שנמדד ( "הַזְּמַן הָאֱלוֹהִי" ) . מוטיב הגלגולים מופיע בשיריה כמה פעמים . השיר "שלומי" עוסק בגלגול כמענה פרשני או חזיוני למסתורין של הקשר הזוגי . הגלגול מעניק הסבר למערכת היחסים ולמאפייניה באמצעות המודל של קשר עתיק שמתממש שוב . זהו ניסיון להסביר את הזוגיות כקשר עמוק של גורל בין נשמות תאומות : "שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט / אֶל שְׁלוֹמְךָ [ . . . ] אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת . / אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ / בַּגִּלְגּוּל הַקֹּדֶם" ( "שלומי", עמ' 52 ) . השיר "בגלגול האחרון" מוקדש לניפוץ האשליה שבגלגול האחרון של הנשמה בעולם הזה החיים שלווים וטובים : "חָשַׁבְתִּי שֶׁבַּגִּלְגּוּל הָאַחֲרוֹן / הַיְּדִידוּת הִיא בְּלִי כְּשָׁפִים בְּלִי שֵׁדִים / בְּלִי שְׁמָשׁוֹת וּבְלִי יַרֵחִים [ . . . ] חָשַׁבְתִּי שֶׁהַלֵּב נָח לוֹ / עַל הַר גָּבוֹהַּ [ . . . ] שָׁכַחְתִּי שֶׁגַּם הַנָּבִיא / בָּכָה" ( עמ' 120 – 121 ) . יחס חשדני כלפי המדע ביטוי רומנטי של הנאיביזם בשירת זלדה הוא ההתנגדות לקידמה . כפי שכבר ראינו לעיל בשיר "גאה כאחד המזלות", היחס של זלדה למדע ולטכנולוגיה הוא חשדני ( "כְּלֵי מְדִידָה מַבְהִיקִים" ) . חשדנות זו היא לעיתים היבריד של פרימיטיביזם ויהדות . כלומר, הפרא האציל הוא האדם הטבעי שלא קלקלו התיעוש והתרבות, אך אצל זלדה הוא לעיתים, באופן אוקסימורוני, גם יהודי ; כלומר, מתורבת, אך לא אינטלקטואל, אלא בעל חוכמת חיים . לדוגמה, השיר המשוכלל "הירח מלמד תנ"ך" מתאר אחדות פרימיטיביסטית בין טבע ליהדות באמצעות שילוב גמיש ומקורי בין אגדת ילדים לבין מיסטיקה וביקורת חברתית : "הַיָּרֵחַמְלַמֵּד תַּנָ"ךְ . / רַקֶּפֶת כַּלָּנִית וָהַר / מַקְשִׁיבִים בְּשִׂמְחָה . / רַק הַיַּלְדָּה בּוֹכָה . / כַּלָּנִית אֶת בִּכְיָהּ לֹא תִּשְׁמַע, / כַּלָּנִית לוֹהֶטֶת בַּתּוֹרָה, / כַּלָּנִית לוֹהֶטֶת כַּפָּסוּק" . ( עמ' 45 ) . לכאורה, לפנינו מעשיית מוסר הומוריסטית חביבה לילדים, אלא שמתחת לפני השטח צפון משל לקח חתרני : הכלנית, כמו גם הרקפת וההר המתוארים בשיר, מתעלמים מבכייה של ילדה כי הם שקועים בלימוד תורה . זו ביקורת סמויה על קהות רגשית שלומדי ( פרחי ) תורה יפים, אינטלקטואלים ואקסטטיים לוקים בה . כלומר, יופיים חיצוני . יחד עם זאת, למרות הממד הביקורתי, יש בשיר ממד חסידי מאשרר ומאזן : ההאנשה המפתיעה והחיננית של הירח והפרחים כמלמדים וכתלמידים ממחישה שהתנ"ך נמצא בדברים כולם ושאפשר למצוא בו מענה לכל השאלות . מאפיין עיקרי של המדע הוא חשיבה רציונלית . המדע מתבסס על החושים, אלא ששירת זלדה אמביוולנטית כלפיהם . השיר "על העובדות" הוא פולמוס פנימי בין הנפש לחושים שסופו הוא ניצחון כואב לחושים : "נַפְשִׁי אוֹמֶרֶת : / הָעֻבְדּוֹת חוֹמָה סְבִיב הָאֲנִי . / חוּשַׁי אוֹמְרִים : / הָעֻבְדּוֹת חַלּוֹן מוּאָר בַּחֹשֶׁךְ / צֹהַר לִפְנִימִיּוּתִי . / וּמֵאָז וְעַד עוֹלָם אוֹמֶרֶת הַתְּהוֹם : / הָעֻבְדּוֹת אַרְיֵה / שׁוֹאֵג בֶּחָלָל / קַיָּם / קַיָּם / קַיָּם . " ( עמ' 226 ) . הרומנטיקה מציבה את הרציונלי בניגוד לדמיון החופשי, הטבעי . לדוגמה, "הדמיון העליז" : "כִּי לַדִּמְיוֹן הָעַלִּיז יֵשׁ מַפְתֵּחַסוֹדִי / שֶׁל בּוּרִים וְעַמֵּי אֲרָצוֹת / לִפְתֹּחַ דַּלְתוֹת שֵׁן שֶׁל מַדָּעִים / וְהוּא נִכְנַס / לְמִגְדְּלֵיהֶם הַמְּעוֹפְפִים, / מְטַיֵּל בְּתוֹךְ חֹשֶׁךְ / שׁוֹרֵץ נֻסְחָאוֹת – / וְשׁוֹרֵק בְּתִמָּהוֹן שָׁם / כְּנַעַר מְשֻׁלָח . " ( עמ' 109 ) . הדמיון הוא הכלי הפלאי והמדויק של הפרא האציל ( "נַעַר מְשֻׁלָח" ) להבין את העולם . הוא תכונה אנושית בלתי נרכשת השייכת לאדם באשר הוא אדם, גם ל"בּוּרִים וְעַמֵּי אֲרָצוֹת", ולכן נעלה למדע . דוגמה נוספת היא עליונות מצבי תודעה אלטרנטיביים טבעיים כגון החלום על פני מגבלות החשיבה הרציונלית : "בִּנְהַר הַשֵּׁנָה הַמְּהַלֵּךְ עֲקַלְקַלּוֹת / הִתְרַחֵשׁ אוֹתוֹ טֶקֶס סָמוּי, / כַּאֲשֶׁר נֻפְּצָה הַזְּגוּגִית הַדַּקָּה שֶׁל הַהִגָּיוֹן / וְאֶשְׁנַבֵּי הַהַכָּרָה כֻּסּוּ בְּצִיּוּרִים נוֹזְלִים / בִּסְמָלִים רַבֵּי תַּעֲלוּמָה" ( "בנהר השינה", עמ' 146 ) . המדע נחות לשירה כי הוא מסביר את קסם העולם במונחים ברי הבנה . הוא מפענח את הבלתי מובן ובכך לא מניח לקסם להיות הוא עצמו – בלתי מובן . ב"הלווייתינים", השיר האקופואטי הראשון משני שירים כאלה בשירתה ( השני "משירת הסתרים", עמ' 180 ) , זלדה מתארת התאבדות המונית של לווייתנים על החוף, אלא שהמדע אינו מעניק הסבר לתופעה : "לְשָׁוְא מַדְּעָנִים הֵאִירוּ בְּפָנָס / אֶת שִׁגְעוֹן פַּחְדָּם, / הַסּוֹד שֶׁגָּר בְּהָרֵי הַחֹשֶׁךְ / מַקְשִׁיב לְדִבְרֵיהֶם / וּמְחַיַּךְ לְנַפְשׁוֹ . " ( עמ' 198 ) . השיר אינו עסוק באובדן הנורא, אלא משתמש בו למחות נגד האימפוטנטיות והיומרה של המדע – אותו מדע שמקלקל את הטבע והוא ככל הנראה הסיבה להתאבדות של הלווייתנים, שאינה אלא משל להרס העצמי של האנושות . בניגוד למדע, השיר נדרש לקסם השחור של ההתאבדות, לסוד, לא להסבר ההגיוני . זלדה מגמדת את אחד מהישגיה הגדולים של התקופה – נחיתת האדם על הירח : "תְּמֵהָה אֲנִי כִּי שְׁנֵי אַנְשֵׁי הַחֲלָלִית / לֹא רָאוּ עַל פְּנֵי הַיְשִׁימוֹן הַזְּגוּגִי / שֶׁל הַלְּבָנָה / אֶת צִלּוֹ שֶׁל הַנָּבִיא יוֹנָה" ( "כי האור שעשועי", עמ' 87 ) . זו מעין מלחמת תרבות קטנה בין העולם היהודי הישן והקדוש לבין עולם עתידני טכנולוגי וחילוני, אשר לימים תתגלגל להיות מודל של מאבק בין טוהרה וטומאה ברטוריקה של מחזירים בתשובה . היבט מרכזי של עממיות שמרנית המעוגנת בערכי העולם הישן הוא התנגדות לגלובליזציה ולתרבות הפופולרית . ביטוי מוחשי לזה בשירת זלדה הוא כמותי – יש מעט אזכורים שלהן וכולם שליליים . שירה "רצון שיכור, מסוכסך" מתמצת את יחסה לרוח הזמן : "מְשֻׁנֶּה לִהְיוֹת אִשָּׁה / פְּשׁוּטָה, בֵּיתִית, רָפָה / בְּדוֹר עַז, דּוֹר אַלִּימוּת, / לִהְיוֹת בַּיְשָׁנִית, לֵאָה, / בְּדוֹר קַר, בְּדוֹר אַנְשֵׁי מִמְכָּר, / אֲשֶׁר לוֹ כְּסִיל וְכִימָה וְיָרֵחַ – / פַּנָּסֵי פִּרְסוּם, תָּוֵי פָּז, סִמְלֵי צָבָא [ . . . ] / לִטְעֹם אֶת סִין / בָּאֲפַרְסֵק מְבֻשָּׂם / לְהַבִּיט עַל פָּרִיס / בְּקוֹלְנוֹעַקַר" ( עמ' 34 ) . שיר זה מבהיר שהמחאה נגד הגלובליזציה היא גם ביטוי של צניעות יהודית נשית, אשר כבודה פנימה – בביתה ; והבית בא לידי ביטוי גם בעיצוב המרחב של שירתה : לזלדה יש מעט שירים העוסקים במרחבים גיאוגרפים שאינם ירושלים או ישראל, למעט החלל החיצון ומרחבים מטאפיזיים כגון היכלות ועולמות עליונים, אשר אינם אלא בית פנימי . סיכום הנוסח העממי-נאיביסטי הקנה לשירת זלדה מעמד של ראשת שושלת של שירה יהודית ישראלית בת זמננו, התקבלות ספרותית ופופולריות . זלדה היא האחר בשירה הישראלית, אך מקור הצלחת שירתה אינו נעוץ בביוגרפיה שלה אלא בפואטיקה המקורית שלה, בנוסח . כלומר, הישגיה הספרותיים הם אסתטיים ולא סוציולוגיים כפי ששלונסקי מרמז ביחס להתקבלותה במכתבו שצוין לעיל לצילה שמיר : "אני חושב כי את הרושם עשתה בעיקר העובדה הביוגרפית של המשוררת : מאה שערים, רבנית, עם קפלט, פאה נכרת של הסבתות שלנו ( לא זו של האפנה הפריסאית ) " . הבחנה זאת חיונית במיוחד לנוכח פרק ב׳ בהתקבלות שירתה, שנפתח לאחר מותה של זלדה . עם התחזקות הציונות הדתית לאומית החלה שירתה לעבור תהליך איטי של ניכוס ( ריקליימינג ) ונסוגה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא