"הַיָּרֵחַ מְלַמֵּד תַּנָ"ךְ" נוסח יהודי עממי־נאיביסטי בשירת זלדה

עמוד:12

12 | מעלה | גיליון 11 | אלול תשפ"ג | ספטמבר 2023 אריג עממי חוקרים רבים ציינו את הצורות העממיות של שירתה, כגון משל ומעשייה . לדוגמה, "שני יסודות" המעוצב כמשל מקורי המתאר דיאלוג בין להבה לברוש ( שירי זלדה , ,1985 עמ' 225 ; כל מראי המקום הם מספר זה, אלא אם צוין אחרת ) , או הדיאלוג עם האגדה "הדייג ודג הזהב" מאת אלכסנדר פושקין בשיר "מול הים" ( "כַּאֲשֶׁר שִׁחְרַרְתִּי אֶת דָּג הַזָּהָב", עמ' 44 ) . חמוטל בר יוסף ציינה בספרה "על שירת זלדה" ( 2006 ) את הזיקה של שירת זלדה לאגדות עם ואת הדיוקנאות הנטורליסטים של אנשים פשוטים, למשל, סנדלר, קבצן ( עמ' ,37 ,38 210 ) וקלפן ( עמ' 116 ) . התיאורים מביעים הזדהות עם צניעותם וחירותם של פשוטי העם אך גם עם מצוקתם, ומביעים מחאה חברתית כנגד דיכויים . העממיות היא תכונה אוניב רסלית ובאה לידי ביטוי בצורות- הספרותיות שצוינו לעיל, אבל יש לה גם מאפיין מקומי-יהודי . מוטיב יהודי עממי מרכזי הוא יידישקייט ( בעברית : דרך חיים יהודית ) . הכוונה כאן במושג זה היא לאורח חיים יהודי, ליומיום הכולל מנהגים ומסורת, ולא לתר בות יידיש מזרח אירופאית . שירת- היידישקייט שלה, שאפשר לכנו תה באופן רחב גם שירת הסנטימ- נט היהודי, כוללת תיאורים רבים- של הבית היהודי, אווירת שבת, הדלקת נרות, נוסטלגיה ועוד ( עמ' 24 – 32 ) . לדוגמה, השיר "פמוטות הכסף" : "פָּמוֹטוֹת הַכֶּסֶף, נְגֹהוֹת הַיְּרֻשָּׁה, / הָפְכוּ אֶת חַדְרִי לְטִירָה עַתִּיקָה" ( עמ' 25 ) . היידישקייט הוא מתוק, ומעוצב כרוב שירתה העממית באמצעות שדה סמנטי סנטימנטלי . יש הטוענים שחלק מהשדה הוא סימבוליסטי, אבל אין בכך הפחתה של העוצמה הרגשית העודפת שיש בו . לדוגמה, הלקסיקה של שירתה מורכבת מחזרות רבות על מילים בעלות הקשר סנטימנטלי יהודי ואוניברסלי : תפילה, נר, מלאך, גן עדן, קסם, שושנה, ציפור ( לא אחת אף כזאת ששרה ) , פרחים, שקיעות, מתיקות, פרפר, זהב, יופי, תינוק, זהב, שלהבת ועוד . הודות ללקסיקה זו היא ממתיקה את היהדות ואת המציאות חמורות הסבר . למשל, השיר "קידוש" הוא אודה קטנה לסב : "אֶת לִבְּנוּ הוֹצִיא מִן הָאֹפֶל / אֶל בְּדֹלַח הַשַּׁבָּת, / מִבֹּהוּ יֵאוּשִׁים / אֶל חַג יְדִידוּת / רֵעֶה עִם הָרִים וִיעָרוֹת / עִם אַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וְצִפֳּרֵי עֵדֶן . " ( עמ' 24 ) . בתום תיאור טרנספורמטיבי של מעבר מייאוש קיומי להזדככות מקודשת באמצעות "בְּדֹלַח הַשַּׁבָּת" מופיע תיאור מתקתק, "אַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וְצִפֳּרֵי עֵדֶן", אשר אינו אלא סמל לשחרור, לחופש ולאושר . שילוב זה בין חספוס קיומי לסנטימנטליות מתקתקה הוא אוקסימורון סגנוני ייחודי . פשטות ונהירות הן תכונות הכרחיות ומרכזיות האופייניות לעממיות של שירתה . ייתכן שמקור השראה לפואטיקת הפשטות הוא ספר תורני עממי ביידיש, "צאינה וראינה", מאת הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי . ואומנם, במכתב מה- 71 . 12 . 23 למשוררת צילה שמיר, טען אברהם שלונסקי ששירת זלדה איננה שירת "צאינה וראינה" ( שלונסקי, "מכתבים למשוררת צעירה", 2004 ) , ובעצם ההשוואה יצר את הזיקה ביניהן . הספר יועד לנשים והנגיש עבורן את המקרא באמצעות שילוב של אגדה, מדרש, שפה ספרותית, וזאת בשפת העם – יידיש, כי רובן לא ידעו עברית משום שהפטריארכיה הגבילה את השכלתן היהודית . הספר היה פופולרי מאוד : 250 מהדורות ראו אור מאז צאתו ב- 1616 . פועל יוצא של השפעה אפשרית זו הוא היחס לשירה כחלק מתרבות פנאי בכלל, לא רק כתרבות פנאי לנשים . לא בכדי כותרת ספר ביכוריה של זלדה היא "פנאי" . השפעה עממית זו על שירת זלדה באה לידי ביטוי בעיצוב פואטיקה של פשטות בכלל ושל פשטות יהודית בפרט . כלומר, זו שירה המקיימת יחסים בין טקסטואליים עם המקורות, אך הבנתה תלויה בפרשנות ולא בפענוח של צופן הדורש מיומנות הנרכשת באמצעות השכלה גבוהה, לעיתים יקרה . אומנם, זלדה הייתה אישה משכילה ומלומדת, אך היא לא שיבצה "פסוקים ושברי פסוקים באורח שרירותי כמצוות אנשים מלומדה, ואינה יוצרת חידה הנהירה רק ליודעי ח"ן, אלא משלבת אותם באופן אורגני בפסוק השירי" ( אסתר אטינגר, "שושנה שחורה," ,2007 עמ' 144 ) . להלן כמה דוגמאות לפשטות יהודית : שימוש רב בסיפורים מקראיים מוכרים באמצעות הציון המפורש של גיבוריהם למשל, אברהם ( "עם סבי", עמ' 23 ) , יונה הנביא ( "כי האור שעשועי", עמ' 87 ) , איוב ( "אל תרחק", עמ' 89 ) ; ציטוטים מובאים במירכאות, מה שמקל על הקורא לזהות שמקור לפניו : "הַ' לִי לֹא אִירָא מַה יַעֲשֶׂה לִי אָדָם" ( תהלים קיח, ו ; "מהיכל להיכל", עמ' 18 ) ; "סָבִי הִתְפַּלֵּל : 'וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן וְלֹא לִידֵי בִּזָּיוֹן'" ( ציטוט מברכות השחר בשיר "השכנה הרעה", עמ' 39 ) ; שימוש או החייאת קלישאות ומטפורות מתות : "כַּאֲשֶׁר חַי הַמֶּלֶךְ / הָיָה כְּבוֹד בַּת הַמֶּלֶךְ / פְּנִימָה / בַּבַּיִת" ( "כאשר חי המלך", עמ' 101 ) . ראוי לציין בנוסף ששירתה כמעט שאינה מקיימת דיאלוג אינטרטקסטואלי עם שירה ופרוזה מודרניים, אולי למעט כמה שירים המתייחסים לנח שטרן, לאצ"ג ולאלזה לסקר- שילר ( בר יוסף, "על שירת זלדה", ,2006 עמ' 82 ) . כלומר, מבחינה בין-טקסטואלית, שירת זלדה היא בועת ספרות עתיקה, היא זקנה . היא אף מהללת את יפי הזקנה, כמו בשיר "אישה זקנה שהגיע לזקנה מופלגת" ( עמ' 115 ) . זו תפישת עולם המנוגדת לרוח הזמן של צעירוּת, מאפיין מרכזי של תרבות פופולרית, ולצעיר בריא רענן הישראלי – הצבר שבונה את הארץ . אזוטריקה עממית שני חידושים עממיים מקוריים של זלדה הם המוטיבים האזוטריים של אסטרולוגיה ושל גלגולים . שתי פרקטיקות מיסטיות אלו הציתו פולמוס היסטורי ביהדות . העיסוק בשוליים מיסטיים אלו הוא אחד הניסיונות הבודדים של זלדה לחרוג מתקינות פוליטית שמרנית ( ראו גם את מוטיב שירי ההתאבדות : בר יוסף, "על שירת זלדה", עמ' 80 ) . המשיכה של זלדה לפרקטיקות אלו מסבירה אולי את החיפוש המתמיד של שירתה אחרי קסם בטבע, ביהדות, בפשטות וכדומה – הנסתר המתגלה מתוך הנראה . כידוע, בעממיות יש פרקטיקות של קסם או שמא של כישוף . עם זאת, זלדה מודעת למשחק שלה באש והיא מבהירה את כללי המשחק : "חָדַלְתִּי מָתְקִי אַךְ לֹא אָרוּץ / אֶל דְּבַשׁ הֵיִּדְעוֹנִים" ( "חדלתי מתקי", עמ' 163 ) . אסטרולוגיה וגלגולים הם המחשה מעניינת לטענה ששירת זלדה היא חלק מרוח הזמן הניו- אייג'ית . הגל העכשווי של העידן החדש במערב ראשיתו בשנות השישים של המאה הקודמת . באותו זמן החלה גם האסטרולוגיה להיות נוכחת בעיתונות העברית ( הורוסקופ ראשון פרסמה דורותי אדאמס ב"הארץ" ב- 63 . 11 . 29 ) . אמנם, היא התקבלה תחילה בביקורת ובלעג, אך עד מהרה הפכה לפופולרית . כמו כן, באותה תקופה התפתחו חוגי בית ספיריטואליסטים שבהם עשו סיאנסים, כמו אלו של אשת התקשורת, הקולנוענית, הסופרת והמיסטיקנית מרגוט קלאוזנר ושל דוד אבידן . ספר ביכוריה של זלדה ראה אור באותה תקופה ( 1967 ) ובחמישה משיריו יש ביטוי לאסטרולוגיה – שיא לספר ביכורים ישראלי . מיותר לציין שעמדה אזוטרית ( ואף עממית ) כזאת אין בשירת גברים יהודית דתית קנונית בת הזמן . בסך הכול המוטיב מופיע בתריסר משיריה, כמספר המזלות ( "בלילה ההוא", עמ' ,14 15 ; "עם סבי" עמ' 23 ; "רצון שיכור, מסוכסך" עמ' 34 ; "חבצלת - השרון" עמ' 58 ; "פנאי" עמ' 67 ; "בתור הילדוּת פרי חדש" עמ' 75 ; "כי האור שעשועי" עמ' 87 ; "בכי משונה" עמ' 125 ; "הלומת געגועים" עמ' 177 ; "משירת הסתרים" עמ' 180 ; "כלה נעלסה" עמ' 197 ; "גאה כאחד המזלות" עמ' 217 ) . זהו יחס חריג לאסטרולוגיה בשירה העברית בכלל ולזמנה בפרט . המשורר היחיד שפעל במקביל אליה והעניק מקום רחב יותר ומשמעותי ממנה לאסטרולוגיה היה אבידן . אלא שבניגוד ליחס הקרנבלי, הניו-אייג'י, המקצועי והזהותי שלו לאסטרולוגיה, יחסה של זלדה זהיר ולעיתים אמביוולנטי : לרוב היא מקבלת אותה כחלק מהעולם האלוהי ומחוכמה עממית, אך לעיתים גם מבקרת אותה . המינוח של זלדה לאסטרולוגיה הוא מזלות . העיסוק במזלות הוא חלק מאינספור התייחסויות רומנטיות ליקום ולכוכבי הלכת בשירתה – ביטוי לגודל האלוהות ולטבע מעשה ידי האל, לעומת קטנות האדם, אך גם הד היסטורי לכך שעד למאה השישית לספירה הייתה האסטרולוגיה למעשה אסטרונומיה . לדוגמה, הפואמה ☞

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא