איך לכתוב על הפוליטי? בעקבות ספר המסות של ג'ורג' אורוול

עמוד:11

מעלה | גיליון 10 | סיון תשפ"ג | יוני 2023 | 11 הרחב, אלא מדעת הקהל בתוך קהילתם שלהם . ככלל, למרבה המזל, יש יותר מקהילה אחת, אך בכל רגע נתון ישנה אורתודוקסיה דומיננטית, שכדי להתגונן בפניה דרוש עור של פיל [ . . . ] לאורך חמש עשרה השנים האחרונות, האורתודוקסיה הדומיננטית, בייחוד בקרב הצעירים הייתה "שמאל" . ומילות המפתח היו "קדמה", "דמוקרטיה" [ . . . ] ו"מהפכנות", בעוד התוויות שמהן עליך להימנע בכל מחיר שלא ידבקו בך הן "בורגנות", "ריאקציונריות", ו"פשיזם" ( עמ' 50 – 51 ) . למעשה, המסה של אורוול מאלפת ( גם ) משום שלא איבדה מאום מהרלוונטיות שלה בח לוף השנים . נכון שבזמננו כבר - לא קיימים משוררים או סופרים מפלגתיים המזוהים עם קו מפ לגתי מסוים, כפי שהיה בזמנו - של אורוול – אבל בכל הנוגע לאורתודוקסיה שלטת מתחל פת, הדברים נוכחים גם בימינו . - אורוול מדגיש שהתסבוכת של הטקסט הפוליטי היא בראש וב ראשונה דווקא משטור המחשבה - שכופה האורתודוקסיה שאליה הכותב משויך . העמדה המונחת והכפויה מראש היא הבעיה של הטקסט הספרותי הפוליטי . מסי בה זו רשימה זו עוסקת בכות- בים מן הצד השמאלי או הפס- בדו-שמאלי, כי הם אלה שפעלו - ופועלים תחת האורתודוקסיה . וכי השירה הימנית מוקמה לאורך ההיסטוריה מחוץ למחנה ( בצו רה של "פרש בודד", כמו אצ"ג ) . - גם אם נדמה כי חל שינוי מסוים בתמונת מצב זו בימינו, ואכן חל, הרי שהשירה העברית המודרנית- פוליטית שוכנת בעיקרה תחת האורתודוקסיה השמאלית, והר שימה מבקשת לעסוק באפשרות - לכתוב שירה פוליטית שמאתגרת את ההמנון של האורתודוקסיה . לפי אורוול, הבעיה הרצינית מתחילה כשבתוך אותה אורתו דוקסיה עצמה נוצרים שברים - ובקיעים . כלומר, כאשר מתגלים סדקים בין אותה אידיאולוגיה לבין המציאות . לדידו של אורוול, "התסביך" של האורתודוקסיה השמאלית החל, למעשה, ברגע הצמיחה שלה : "האידיאולוגיה של האגף השמאלי בשלמו תה, מדעית ואוטופית, התפת- חה בידי אנשים שלא היה להם - סיכוי לצבור עוצמה בהישג יד . לכן, זו היתה אידיאולוגיה קיצו נית, מתעבת לחלוטין את המלך, - הממשלה, החוקים, בתי הכלא, הכוח המשטרתי, צבאות, דגלים, גבולות, פטריוטיות, דת, מוסר קונבנציונאלי, ולמעשה, את כל התפיסות הקיימות של הדברים . " ( עמ' 52 ) . “אידיאולוגיה פרפקציוניסטית" זו, כפי שמכנה אותה אורוול – שהיה כידוע איש שמאל מובהק – הייתה מטבע הדברים עתידה להתנגשויות רבות . ההתנגשות הראשונה על פיו הייתה המהפכה הרוסית, ההתנגשות השנייה הייתה עליית הפשיזם והיטלר, וההתנגשות השלישית ( והקטלנית ביותר ) הייתה – כמובן – העלייה של השמאל לשלטון . כל אחת מן ההתנגשויות הללו יצרו בסופו של דבר סוג של "סכיזופרניה" בתוך האורתודוקסיה . כך מתאר זאת אורוול ביחס לקומוניזם : "מסיבות מורכבות כמעט כל השמאל האנגלי הונע לקבל את המשטר הרוסי כ'סוציאליסטי', בעוד מתחת לפני השטח הוא הכיר בכך שרוחו ופעולותיו זרים עד מאוד לכל משמעות ה'סוציאליזם' בארץ הזו . לכן התעוררה סוג של סכיזופרניה של המחשבה, שבה מילים כמו 'דמוקרטיה' סובלות שתי פרשנויות בלתי מתיישבות זו עם זו . . . " ( עמ' ,53 ההדגשות שלי ) . לא פחות ממדהים לקרוא את המילים הללו בשעה הנוכחית, שבה "דמוקרטיה" מתפרשת בשתי דרכים בלתי מתיישבות, בהקשר שונה לחלוטין . אולם, אין חידוש בדברים הללו של אורוול, מלבד הזיהוי החד של ההחרשה . שהרי ברור שבכל אידיאולוגיה נוצרים בקיעים, מקומות שבהם היא אינה מתיישבת עם המציאות . אך הבעיה היא שאותם מקומות אינם מאווררים או זוכים לביטוי – והבעיה הקשורה לעניינינו היא שאפילו במעשי האומנות הם נותרים דמומים . המסקנה של אורוול מן הדיון היא שכל דיסציפלינה פוליטית באשר היא אינה יכולה "לעלות בקנה אחד עם יושרה ספרותית" . מה שאורוול מציע בסוף המסה הוא מן פתרון אמצע, שבו על הכותבים לחלק את חייהם לשניים . בחייהם האישיים – להשתתף בעשייה האידיאולוגית של המחנה הפוליטי שלהם, ובחיי הכתיבה – לא להיכנע לדוגמטיות של המחנה . אורוול לא טוען שאין לעסוק בתכנים פוליטיים דרך הספרות, אך הוא מציע לעשות זאת רק מתוך עמדה של אינדיבידואל : "כאדם העומד מבחוץ, בצורה הכי לא מקובלת של גרילה בשולי הצבא הסדיר . " ( עמ' 60 ) . אולם בניסוח יפה זה אורוול אינו משיב לגמרי לבעיית "הסכיזופרניה" שהעלה קודם לכן : מה לעשות באותם קולות פנימיים, סותרים, כפולים, המאיימים לכרסם במידה רבה בדוֹגמה של "המחנה", ואיך, אם בכלל, להתייחס אליהם בתוך הטקסט ? לפי שני המודוסים שציינתי קודם לכן, קיימות שתי אפשרויות : אפשרות אחת היא להדחיק את רגעי הסכיזופרניה למען חודו של השיר ; להדיר את אותם הקולות הסותרים, הסתורים, המבקעים . אפשרות שנייה היא להכניס אותם אל תוך המעשה השירי – דרך מסורות כתיבה שיאפשרו את כניסתן . כדי להבהיר את האפשרות הראשונה, אפשרות ההדחקה, שווה להתעכב על אחד הרגעים החזקים בריאיון שערכה הלית ישורון עם יצחק לאור בכתב העת "חדרים" . לאור מתאר את גיבור הרומן שלו "הנה אדם" – ספר שהיה מצוי אז בתהליך כתיבה : מה שחשוב לי שהוא [ גיבור הספר, ש . פ ] ציוני, ואין לי עניין בציונות שלו, הוא אפילו דמות די פתטית . והנה, התאהבתי בו תוך כדי עבודה . ותאמיני לי, כמשורר, לא הייתי יכול לאהוב את האיש הזה . הייתי לועג לו, אבל בעיקר לא הייתי כותב עליו . וברומאן הוא התחיל כבדיחה, והמשיך ותפח, ויום אחד ישבתי ועבדתי עליו, ואז, לחיילים שהוא מרצה בפניהם, לחיילים בממשל הצבאי של עזה, בשנות האינתיפאדה הראשונה, פתאום הוא אומר [ . . . ] ''תדעו לכם", אמר להם, שעם ישראל שלנו, "הוא כמו מדורה שכמעט כבתה'' ( עמ' 397 – 398 ) . בסיום קטע הקריאה ישורון שואלת את לאור מה התגלה לו בסצנה הזאת, וכאן מגיעה תשובתו של לאור, שהיא אחד הרגעים החזקים ביותר בריאיון : תראי, הרי גם אני קורבן של הזז כ"סופר גדול" . גם אני פיתחתי עוד בתיכון, לפני ההשמאלה, בוז ל"פרטיקולריות היהודית", גם אני לא ידעתי לקרוא לזה כך, גם אני הערצתי תמיד את לימודי "היסטוריה כללית", ומה שקשור ל"היסטוריה יהודית" נראה לי, בחטאי, משהו אידיאולוגי, כאילו פחות חשוב . אולי התעסקתי יותר מדי זמן באופן שהאנשים האלה נראים באמת ביום-יום הווכחני, ולא כמו שהם צריכים להיראות, מנקודת-מבט אחרת, רחבה יותר . מה גיליתי באותו רגע של השיחה עם החיילים ? את ההקשבה של אנשים כאלה, כמו הפרופסור הקטן, לרצף שהם באמת רוצים להחיות, כי כמעט הרגו את הרצף הזה . האם באמת כמעט הרגו את הרצף ? לא משנה כרגע . אין לשאלות כאלו שחר . הנה, אנחנו מדברים כאן בהודל השרון, ואם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע צרחות פחד של ילדים בקלקיליה " ( עמ' ,398 הדגשה שלי ) . במילים המדהימות האלו לאור מסביר איך דרך המדיום של הרומן הצליח לשמוע לפתע את אותה "הסכיזופרניה", לחוש את הדואליות, את השניות של האידיאולוגיה, את הסדקים במשנה השגורה כל כך על פיו . אולם, הסכיזופרניה הודחקה מהשירים הפוליטיים שלו . בעוד הרומן אפשר להכיר באפשרויות של סדקים, להתוודות על נוכחותם, להכיר בהתנגשות הגדולה של האורתודוקסיה השמאלית הציונית, שהיא בפירוש השואה, השירה הפוליטית שלו הניבה רק אמירות חדות ובלתי מהוססות . בשירה העברית בת זמננו יש שירים פוליטיים ויש ( יותר ) שירים על השואה, אך אין כמעט שירים פוליטיים שמשמיעים את המסר ואת השבר ביחד : את הסכיזופרניה . עבור אנשים מסוימים אני מניחה שהדבר עשוי להישמע כמו ויתור ; נטרולו של העוקץ הפוליטי . אולם מסקנה זו עשויה להתערער כשחושבים על השירה של אבות ישורון, שככל הנראה עשה את התנועה הכי גדולה ומשמעותית בתחום השירה הפוליטית . שירו "פסח על כוכים" הוא עדיין יצירת המופת של האדמה הארץ-ישראלית ובמידה רבה גם חזון אחרית הימים שלה . ☞ ישורון לא ניסח עמדה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא