והלבן היום לבן מאוד, קצת אדום

עמוד:9

מעלה | גיליון 10 | סיון תשפ"ג | יוני 2023 | 9 כך חיכיתי לספר שיריה, והנה זה בא . שמו של הספר, אוטופסיה – נתיחה שלאחר קביעת מוות בלעז, מזמין אל חווית קריאה שסובבת ברובה סביב החושים והצבעים שקשורים במוות ובנו שאים הקשורים, ישירוֹת ובעקי- פין, למוות . הספר, המחזיק 36 - שירים, מזמין אותנו להיכנס ( או שמא לצאת ) לעולם שאחרי העו לם . היקפו הצר גורם גם לשירים - שאינם עוסקים ישירות במוות, אלא דווקא בנושאים מסורתיים יותר כגון אהבה, משפחה ושיג עון, להיצבע בצבעיו . - פלצ'יק משתמשת בצבעים רבים בשיריה, הדומיננטיים שבהם, כמותית ומהותית, הם האדום והלבן . הדוברת, מעידה על עצמה בשיר "מנוטר" ( עמ' 47 ) שהיא "כְּסָיָה לְבַנְבַּנָּה", לו- קחת את הקורא למסע לֹבן של אחרי מוות . מושגים מהשדה הס מנטי של הלבן והשקוף כמו "שי- ניים", "חלב" "כפור" ו"צנצנת" - חוזרים שם כמה וכמה פעמים ( כן, יש גם שן שחורה שמבצב צת, ובכל זאת ) , יש גם "קצפת", - "הינומה", "מלח", "זכוכית", "פו רמלין", "דמעות", "כוס" ועוד . - כל אלו מעלים על הדעת היכ לות לבנים, אור גדול, חלוקים - לבנים, זכוכית, פיות ומלאכים, הם מהדהדים הוד ששייך לחר דות ולמחשבות של רבים מאיתנו - על הרגע הזך שאחרי המוות . ההדהוד הגדול ביותר של הלבן הוא הקור . קור של גופה . ממש קור . ובמילותיה : "הַכְּפוֹר מְחַיֵּב / קְרִיאָה" ( עמ' 16 ) . גם השי- רים ה"מולבנים", שאינם עוסקים ישירות בעולמות הבאים ובפתו לוגיה משוגעת ( "אֱמֹר לִי הֵרְר - דּוֹקְטוֹר / אֵימָתַי גּוּפִי יְהֵא לְמִנְחָ תְךָ", עמ' 14 ) , תורמים לאווירה - הכללית של ספר . השימוש בעו למות הלבן יכול להוליך לשע- מום, לשטחיות, לאי-צבע . אבל - פלצ'יק מרהיבה בווירטואוזיות שלא תבייש משוררים ומשוררות ותיקים ובכתיבה לבנה מלאה בדימויים ובהפתעות . השירים הראשונים, שהופכים את הלבן הרחב, המאיר, ללבן כמעט גולמי, כמעט מוחשי, משאירים את רישומם לאורך כל הקריאה בספר . בלשון הלצה, אפשר לומר שנראה לפעמים שהדפים הלבנים שבספר אינם ברירת המחדל של הדפוס, אלא איזו בחירה חתרנית של פלצ'יק . אל השן השחורה שמבצבצת, כמו כדי לשבור את כל הלובן וכדי לסלול עוד דרך לעדן את אותה הקלישאה, מצטרפת גם יונה שחורת נוצות ( בשיר "אט לנטיס", עמ' 22 – 23 ) ופֵיוֹת מד-- ממות אינדיגו ( בשיר "ירח [ בפה מלא ] ", עמ' 8 – 9 ) , ולו רק כדי להשביע את רצונו של רבי יוחנן שציווה שיקברו אותו בתכריכים תכולים . אחרי השירים הראשונים, שח ווייתם לבנה, בא תורם של צב- עים נוספים, פה ושם כחול, ופה - ושם צהוב . הלבן ממשיך להיות דומיננטי גם בהם . לקראת 15 השירים האחרונים בספר האדום תופס את המקום הדומיננטי ומ לווה את הקריאה עד סוף הספר . - האדום אולי נרמז בדובדבן שעל הקצפת הלבנה בחטיבת השי רים הראשונה, "אֲנִי מִתְגַּנֶּבֶת - אֶל פִּסְגַּת הַרְרֵי הַקַּצֶּפֶת / דֻּבְדְּ בָנִית . . . " ( עמ' 12 ) , אבל הוא - מפעפע בדרכים מגוונות, למשל, כשהמשוררת מספרת על עצמה ככביסה שנצבעה אודם שני : "אֲנִי עַל הַשִּׁדָּה, מְקֻפֶּלֶת הֵיטֵב / לְאַחַר הִתְעַרְבְּלוּתִי בִּדְחִיסָה / עִם הַכְּ בִיסָה הַמְלֻכְלֶכֶת לַמְּכוֹנָה . / כֻּלָּהּ - צָבַעְתִּי אָדֹם שָׁנִי . " ( "לשאלתכם", עמ' 50 ) . הוא מגיע כבלון אדום וכפנים נפוחות ומאדימות : "הַבָּ לוֹן הָאָדֹם / הַבָּלוֹן שִׁחְרֵר לִי אֶת - הָאֲוִיר" ו"אֲנִי מִתְנַפַּחַת וּמַאְדִּי מָה" ( בשיר חסר השם בעמ' 53 ) - וכאגירת דם בצנצנות : "לָמָה לֹא מוֹחֲלִים לִי וְעוֹד מְנִיחִים / לְמַרְ גְּלוֹתַי צִנְצָנוֹת / לֶאֱגֹר אֶת הַדָּם - הַמֻּקָּז" ( "הכרעת הדין", עמ' 46 ) . סדר השירים, מהלבן שרובו מו פיע בתחילת הספר, אל האדום - ההולך ומופיע עם ההתקדמות בקריאה ובייחוד בסוף, מציע לקרוא את שירה של פלצי'ק לאחור : מהלבן אל האדום, ומה נתיחה שלאחר המוות והמפגש - עם המלאכים ועם הפיות בשירים הראשונים, אל הדם והבשר בח לקו השני של הספר, כפי שהיא - מבקשת במחזור השירים הנפלא חסר השם ( עמ' 32 – 33 ) : "סַפֵּר לִי עַל עֲשֶׂרֶת הַמְּמַדִים דַּרְכָּם / הוֹלְכִים לְאָחוֹר" . עניין מרכזי נוסף בספר הוא אזכורים מתרבויות שונות, חלקן מרוחקות, למשל, המיתולוגיה היוונית ( השיר "לאורורה", המו קדש לאלת השחר היוונית, עמ' - 48 ) , החומות : חומת סין ( "רו- קסנה", עמ' 18 ) וחומת ברלין ( בשיר "המניפסט", עמ' 14 ) וכדומה . ההתרחקות הזאת עלו לה להרחיק את הקורא מהח- וויה המשותפת לכל בני התמו- תה, חוויה של חרדת מוות, אל - הרהורים שיש בהם מן הזרוּת . ברובו, הספר מנכיח אצל הקו רא בהלה נהדרת, עשויה מקצב - ומצלול ולעתים חריזה חופשית נפלאה, ממש יראת מוות . ועד 120 . הקריאה מעוררת דחף מוזר לתת צדקה ולקיים מצוות אין ספור, וזה נפלא ונהדר . לעו מת זאת, ההתרחקות למקומות - מיתיים ופנטסטיים פוגמת קמעא בהנכחת הבהלה והחרדה, בעיקר במקומות שבהם נדרש עוד תה ליך חשיבה קצר ושימוש בידע - כללי, או אפילו הרצה של איזה חיפוש זריז בגוגל . נראה שבמ קומות אלו, לפלצ'יק יש אמי- רה והיא לא זקוקה ל"סיוע" - של העולם הגדול, לסימבולים תרבותיים ולמיתולוגיה יוונית . והמאמץ המחשבתי הקטן הזה זר לעתים לחוויה המשותפת לכול נו . הזבובים ופטפוטי הפוחלצים - עובדים טוב יותר בעיניי . אבל, למרות זאת, יש בה בהתרחקות איזה קסם . קסם שעלול להרחיק ועלול להיות מרוחק, אבל בכל זאת קסם : "גַּם לַזְּבוּבִים יֵשׁ טַעַם לְמַמָשׁוּת" ( עמ' 25 ) . וכדי לסיים את מהלכי הצבע ואת החוויה, פלצ'יק מסיימת את אוטופסיה במחווה להרהור ההרהורים, מגילת קהלת, בשיר "סופדבר" ( וגם, לשירו של דוד אבידן "סוף דבר" ) . הבחירה של פלצ'יק לסיים בשיר זה, שאוסף את ענייני המוות, הפתולוגיה, המיתולוגיה והשיגעון לאמירה נקייה ופשוטה, מפרשת את הפ סוק האחרון בקהלת, "סוֹף דָּבָר - הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם . ", בפירוש בהיר וחדשני : סופדבר זֶה לֹא הָיָה נוֹרָא וְזֶה לֹא הָיָה מוֹרָא זֶה הָיָה רַק זֶה וְאֵין הֶסְבֵּר וְלֹא סוֹבְרִים שֶׁיֵּשׁ יוֹתֵר מִזֶּה . ( עמ' 54 ) לצד כל אלו, השירים בספר עשויים במלאכת מחשבת של שפה ומצלול . אציין כאן כמה עניינים מצלוליים ששבו את ליבי וכדאי לדעתי לשים אליהם לב ואוזן : ( בשיר חסר השם בעמ' 24 ) , הריתמוס והקצב נפלאים . המצלול והחריזה הנרמזת גרמו לי לקרוא את השיר בקול גדול כמה וכמה פעמים, לשם הספורט וההנאה . יש בו חריזה מוסוות בין "מָוֶת בָּטוּחַ" ל"עֲצֵי הַתַּפּוחַ", מילים שפשוט כיף להגיד כמו "מְטֻרְזָנִים" ו"מְשַׁרְבֵּב", וסיומת נפרדת ונהדרת : "בְּחִלּוּלִים וְחִלְ חֲלָה" . - יש כמה מקומות בספר שענייני מצלול באים לרענן ולהצמית גם יחד . למשל בשיר "בלונדה", שהוא שיר שיש בו מן האימה, מופיע חרוז מרענן ומצמית : "הוּא רָצָה אוֹתָהּ בְּצֵלוֹפָן / כְּרוּ כָה בְּסֶרֶט אַרְגָּמָן" . בכמה מקומות - קיימת הלימה בין ההומור התוכני להומור המצלולי, למשל בשורה שפותחת את השיר "לשא ככה זה מתחיל- בָּרוּךְ עַתָּה הָאָדוֹן שֶׁנָּפְלוּ לוֹ הַשִּׁנַּיִם אָסַפְנוּ אֶת הַשּׁבֶל וּבָנִינוּ לוֹ צֶלֶם הַיּוֹם אֲנַחְנוּ מְדַלְּגִים בְּרֹךְ עַל צְעָדִים-צְעָדִים כָּל סֻלְיָה מוֹתִירָה רֶמֶז לְמַעֲשֵׂהוּ לְמַעֲשֶׂה הֵשַׁבְנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ לִבְדִיחַת דַּעַת בָּנִינוּ פֶּסֶל, אֲבָל לֹא יָדַעְנוּ לָמָּה בָּאנוּ לָמָּה חָרַקְנוּ שִׁנַּיִם לָמָּה יָדַעְנוּ שֶׁלָּאָדוֹן נָפְלוּ הַשִּׁנַּיִם בִּכְלָל כָּל הַזְּמַן הַזֶּה בְּזָדוֹן יָשַׁנּוּ וְהַחַלּוֹן הָיָה פָּתוּחַ וְהָרוּחַ זוֹ תָּמִיד אַשְׁמַת הָרוּחַ ☞ לָשֵׂאת .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא