"עוד מעט אלך ואקח איתי את השתיקות"

עמוד:7

מעלה | גיליון 8 | כסלו תשפ"ג | דצמבר 2022 | 7 לכן חשוב להישאר בחיים", מתוך םלהיםשאר בחיםים של וולבק . ובעע מוד הפנימי, לאחר המוטו, כתבת לי בעט שחור נובע : "ליהושבע, אני ענשארתי מאחור, בשורות ובין השו רות . שלך, חוה . " עכאילו התמרדת נגד המוטו שק בעת לספרך, וכאילו אשררת אותו גם יחד . כאילו ידעת באותו ערב ירושלמי דברעמה על מותך הקרֵב – וכאילו ניחשת בי שאגיע לבסוף עלקרוא בספר גם קריאה שנייה, וש לישית, ורביעית : קריאה שאין בה מילוי חובה טורדנית, אך יש בה אשמה . קריאה שיש בה החמצה, אך יש בה גם גילוי . עסלחי לי חוה שרק עכשיו נפ ניתי לִשְׁנוֹת בך, כשאת משוררת מתה שאינה כותבת עוד . נשארת עבשורות ובין השורות, ואת הרשי מה הזו היית צריכה לקרוא בעיני הבשר שלך . הרי חשוב, חוה, חשוב להישאר בחיים . * * * במרוצת השנים נכתבו על שירתה של פנחס-כהן מאמרים ומחקרים רבים שלא פסחו על הצורך האוטומטי לסווג את יצירתה על רצף הקשריה בתור שירה אמונית- דתית, שירה פמיניסטית ושירה המקיימת זיקות בין דוריות . נחשוניותה של פנחס-כהן היא שהזינה את העיסוק האינטנסיבי בהקשרים הללו של שירתה : כמשוררת כמעט בודדה במועדה, שהובילה גל חדש של 'שירה דתית' נשית, וכמוציאה לאור של דימוי – כתב עת ששימש כקטליזטור בתהליך חילופי הנורמות בספרות – הייתה פנחס-כהן יוצרת פורצת דרך . בצדק עסקו במיקומה בשדה השירה העברית, ובדין הכתירוה כ"אם הגדולה של הגל החדש בשירה הדתית" . ספריה הקודמים נענים בטבעיות להגדרות הללו ומצדיקים אותן ללא הרף : השפה הספוגה בהוויה הבית מדרשית ; התמות התנ"כיות-משנאיות- תלמודיות ; נוכחותו הבלתי פוסקת של הגוף הנשי בתשוקותיו ; האקספרסיוניזם הלוהב בטעמים ובניחוחות ובצבעים ; המיסטיקה שְׁכוּרַת ההיכלות . אולם ספרה האחרון ( גשם בשפה זרה , 2021 ) איננו מחייב דיון בכל ההקשרים הללו . למעשה, אולי לראשונה במכלול יצירתה, הוא כמעט שולל דיון הקשרי-קטגורי : כאן מנערת פנחס-כהן מקולה השירי כל ממד נחשוני, מְדַהָה את התנועה האקספרסיבית, כולאת את הדיהם של המקורות שהיו לה לשפת שיר, ושבה לשפת האם . בשיריה האחרונים מתכנסת פנחס- כהן ליצירה לירית ומינורית של פרידה חרישית ומפוכחת, הנשמטת מכל חומרי העולם שהיו לבסיס שירתה . גשם בשפה זרה תובע לשכוח את השיוך והרקע, את פריצוֹת הדרך והכוונות הגדולות . לפיכך טוב להשהות לגביו כל טיעון עקרוני-הקשרי ולפנות לקרוא בשירים עצמם : קיבוץ צנוע של רגעי שיר על סף הפרידה . על סף זה עומדת פנחס-כהן כשרגלה האחת עוד נטועה בעולם השירה ובאחריותה כמשוררת נושאת בשורה, ואילו רגלה האחרת כבר מגששת אל עולמם של המתים, כשה"מבשר" מביא לה את בשורת האיוב על עצמה : "אֲנִי יוֹדַעַת מָתַי מַגִּיעַהַמְבַשֵּׂר . זֶה מַתְחִיל / בִּכְאֵב בָּעֶצֶם בְּתַחְתִּית הַגַּב, בִּנְקִישׁוֹת קַלּוֹת עַל / הַחַלּוֹן וּבְטֶּלֶפוֹן שֶׁשּׁוֹבֵר אֶת הַשֶּׁקֶט . אֲנִי בּוֹרַחַת, / מְכִינָה לִי כּוֹס תֵּה עִם לִימוֹן וְעוּגִיָּה, מְסַדֶּרֶת / אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת הַמִּטָּה, תּוֹלָה כְּבִיסָה, וּלְעִתִּים / נִכְנֶסֶת לַמִּטָּה וּמְכַסָּה אֶת רֹאשִׁי בַּשְּׂמִיכָה . . . " אלא שבשׂורת מותה הקרב של המשוררת מוכחשת על רקע הידי עה כי בתחומה של היצירה השי- רית היא נותרת ויטאלית, ועוד - כוחה לפרייה והולדה : "שֶׁתְּחַכֶּה הַבְּשׂוֹרָה, יֵשׁ לִי דְּבַר מָה חָשׁוּב לַעֲשׂוֹתוֹ, / לְמָשָׁל, הַגָּהָה שֶׁל סֵפֶר הַנִּמְצָא עַל מַשְׁבֵּר" ( "המ בשר'', עמ' 61 ) - משולש המוות-הלידה-והשיר עומד ברקע שירים רבים בס פר, ובתוכם השיר "נבראה בטרם - בריאה", שבו מעלה פנחס-כהן שאלות מן הסדר הפילוסופי-מור פולוגי העוסקות בהיווצרותה של- המילה : בראשית השיר היא מתא רת את יצירתה של המילה מתוך - התוהו, תוך שהיא מפרקת את תיבת 'תוהו' להברות שקדמו לה, ובכך מזככת את נקודת הראשית שקדמה להיווצרות המילים כולן : "אֲנִי הָיִיתִי וְרָאִיתִי הֶרְיוֹנָהּ מִתּוֹךְ הַתֹּהוּ / כִּי הַהוּ שֶׁבַּתֹּהוּ הָיָה בְּפִי הַתִּינוֹק, / גַּם הַתֹּ, הוֹפִיעַ לְבַדּוֹ . . . " העיסוק ברגעי ההולדת מסתיים בהתבוננות ברגע האחרית, שבו חוזרות המילים לתוהו, וחדלות להתקיים : "רָאִיתִי אֶת אִמִּי / מַחֲזִירָה אֶת הַמִּלִּים לְבוֹרְאָהּ / וְחוֹזֶרֶת לַתֹּהוּ . מִמֶּנּוּ / בָּאָה וְאֵלָיו תָּשׁוּב . " ( עמ' 16 ) כך מעמידה עצמה שוב פנחס- כהן על סף שבין יצירה לכליה : ואת מהות השיר ונשמת אפו – המילה בהיווצרותה – היא שוזרת אל חדלונה של האם . הדיאלוג של פנחס-כהן עם מתיה נמשך למעלה מעשרים שנות יצירה . שירי האלמנות הרבים שלה, או שירים על מות הוריה ואחִיה, נמצאים בכל מרחבי יצי רתה – ויש בהם איכות מיוחדת . - פעמים שזהו דיאלוג המתקיים בח לום ופעמים זוהי פנייה ישירה של - הדוברת אל אהובה המת, פנייה המתאפשרת רק בשפת השיר . אך יש והדיאלוג של פנחס-כהן עם מתיה מנוסח כווידוי אישי מפוכח, המכיר בהיעדרו של הנמען – ונו תר להדהד בשיר ללא מענה . - בשיר "מלמטה הם מביטים" מתארת פנחס-כהן את כל מתיה כעדת נועצי מבטים אשר נשקפים אליה מכל מקור מים חיים : "מִתּוֹךְ בְּאֵר, בִּנְחָלִים, בַּאֲגַם, בִּשְׁלוּלִיּוֹת, / מִכָּל מָקוֹם מִסְתַּכְּלִים בִּי הַמֵּתִים, מִתּוֹךְ חַלּוֹנוֹת / הַמַּיִם מִסְתַּכְּלִים בִּי מִתּוֹךְ מֵי הַתְּהוֹם וְהַמִּקְוָאוֹת, / מִתּוֹךְ הַנְּהָרוֹת הַקְּ פוּאִים אֵי שָׁם בַּחֹרֶף אוֹ מִ / תּוֹךְ - הַכִּנֶּרֶת . מִלְּמַטָּה הֵם מִסְתַּכְּלִים בִּי / וּמַקְפִּידִים בִּי, אִם אֲנִי שׁוֹמֶרֶת עַל / הַיְּלָדִים וְאִם קוֹרוֹת / הַבַּיִת עוֹמְ דוֹת . " ( עמ' 11 ) - והנה, ברבים משירי ספרה האח רון של פנחס-כהן הופך הדיאלוג- המוכר שלה עם המתים לשיח של שותפי גורל, כאשר היא חוצה את המתרס ומצטרפת בתודעתה אל מתיה . בכל ספריה ניסחה המשוררת את כאבה של מי שמבינה שמתיה "לא ישובו אליה", ואילו בספר זה היא מנסחת ביתר שאת את ההכרה כי היא "הולכת אליהם" . כך בשיר ״לאדינו", שהוא ניסיון אקטיבי ומודע לבסס דיאלוג עם המתים בשפתם, לכשיגיע זמנה להיאסף אל אבותיה : "לָמָּה לִי לִלְמֹד בְּגִילִי שָׂפָה חֲדָשָׁה שָׂפָה עַתִּיקָה / שֶׁאֵין לִי עִם מִי לְדַבֵּר בָּהּ, אֶלָּא לִקְרֹא בָּהּ בִּלְבַד ? / כְּשֶׁאָמוּת יוֹפִיעוּ עַל תַּכְ רִיכַי אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת / וְיִבְלְלוּ אֶת- כָּל הַשָּׂפוֹת שֶׁלָּמַדְתִּי וְלֹא יָדַעְתִּי עַד הַסּוֹף . . . אֲנִי לוֹמֶדֶת לָאדִינוֹ . . . / כְּדֵי לְדַבֵּר עִם הַמֵּתִים בַּשָּׂפָה שֶׁהֵם מְבִי נִים" ( עמ' 19 ) - הכרה זו, כי היא שייכת לדורות הקודמים, לזמן עבר, עולה גם מה שיר "לילות הדור השני" . כאן עולה- תובנה שבאה לאחר שהורגלנו כבר בפרידה מדור ניצולי השואה : שכעת אנו עומדים גם על סף פרי דה מהדור השני לשואה : - " אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַדּוֹר הַשֵּׁנִי , מִתְעוֹ- רְרִים בַּבֹּקֶר וְרוֹאִים שֶׁיָּרַשְׁנוּ קַעֲקוּ עַ, / מִסְפָּר בִּלְתִּי נִשְׁכָּח עַל הַזְּרוֹעַ . - יַלְדֵי הַדּוֹר הַשֵּׁנִי, שֶׁאַחֲרֵי הַדּוֹר / הָרִאשׁוֹן, יוֹדְעִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ פַּעֲמַיִם דּוֹר שֵׁנִי . . . " מתוך ההכרה הקולקטיבית על אובדנו של הדור השני, שנשא את פצעי הוריו, מהרהרת פנחס-כהן במותה שלה – ובכל משא הדור השני שיאבד בלכתה : "עוֹד מְעַט אֵלֵךְ וְאֶקַּח אִתִּי אֶת הַשְּׁתִיקוֹת, / וְאֶת יַלְדוּתִי שֶׁאֵין שְׁנִיָּה לָהּ וְאֶת בַּגְרוּתִי הָעֲשׂוּיָה / מִכָּל חָמְרֵי הַפַּחַד . " ( עמ' 64 ) * * * אחד מחומרי הפחד של חוה היה יום השבת . פעם נפגשנו, בעת ששקדתי על עריכת אנתולוגיה של שירי שבת, והיא הכריזה לפני בפסקנות שהיא שונאת את השבת . היא נזפה בי על בחירת השירים, שהייתה בעיניה חדעממדית : העדפתי שירי שבת חגיגיים ואידיליים . באותה שיחה ערכה לי חוה היכרות שבעלעפה עם שבתם של הבודדים והמתגעגעים, שבת של שבורי הלב . אחר כך פניתי לשיריה, וגיליתי את העיסוק האינטנסיבי שלה בשבת, היום שבו נפרדה מאישהּ : שירים רבים שלה קשרו בין הווית השבת ובין האובדן . "סִלְחִי לִי שַׁבָּת שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת גְּבוּלוֹתַיִךְ . . . סִלְחִי לִי שַׁבָּת שֶׁבַּבַּיִת הַזֶּה הַחֹל מִתְפָּרֵץ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת וְהַדְּלָתוֹת נִדְבַּק לַסוּלְיוֹת וּמְלַכְלֵךְ מִרְצָפוֹת סִלְחִי לִי שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים עָלַיִךְ כְּאִלּוּ אֵינֵךְ וּכְכָל שֶׁמְּדַבְּרִים הֲרֵי הִנֵּךְ" ( "שבת", מתוך : וחצים תאוותים ביםדו, עמ' 78 ) באותה שיחה עם חוה, שבה הכרתי פנים חדשות בשבת, הפטירה : "גם אני אמות בשבת" . . . סלחי לי חוה שאנו מדברים עליך כאילו אינך . וככל שמדברים – הרי הִנֵּךְ . פרידה מחוה פנחס-כהן

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא