מקהלה סודית

עמוד:12

12 | מעלה | גיליון 8 | כסלו תשפ"ג | דצמבר 2022 כך זה מתחיל המלך אפור העיניים שֶׁבַח לְסֵבֶל בַּל יְתֹאַר ! הַמֶּלֶךְ אָפֹר הָעֵינַיִם נִפְטַר . עֵת עֶרֶב סְתָו חַכְלִילִי וּמַחְנִיק שָׁב בַּעֲלִי וּבְרֹגַע הִמְתִּיק : "רְאִי, מֵהַצַּיִד הֵבִיאוּ אוֹתוֹ, בֵּין אַלּוֹנִים נִמְצְאָה גּוּפָתוֹ . צַר עַל אִשְׁתּוֹ . הַמַּלְכָּה צְעִירָה . בִּן-לַיְלָה הִכְסִיף-הֶאֱפִיר שְׂעָרָהּ . " עמ' 23 ניום, נייר קטן ספוג בהזיות LSD . לא זכרתי מנין הגיע, ולא הייתה לי סיבה לקחתו, אך זרע הפורענות צמח מהר מהאפונים הקסומים ולקראת הערב כבר נט לתיו על לשוני, חבשתי מצנפת - שדון והצטרפתי אל אשתי בסלון לצפייה במרקע, תוהה מתי יחרב עולמי, ומתי היא תבחין שנחרב . בתחילה כלום לא קרה וכבר השלמתי עם כך שלכל דבר יש תוקף ושלא בכל מועד יש חג, ואז זה התחיל – מבזק החדשות . כיום אינני זוכר דבר ממה שנא מר באותו המבזק, אבל באותו - הערב זכרתי . וכשאני אומר זכ רתי, אני מתכוון לתחושה בהירה - שאת השידור החי הזה כבר ראיתי . איזה דז'ה וו בלתי אפש רי . בשלב מסוים ניסיתי להקדים - את דברי המגיש, אך בכל פעם המילים השתהו על לשוני . ידעתי ששידורי החדשות הם אירוע חד- פעמי ועדיין היה לי ברור שאת הסרט הזה כבר ראיתי . מאז חלפו שני עשורים וכבר למדתי את שיעורו של פאר מנידס, לפיו 'מָה שֶׁהוּא הוּא, - וְלֹא יִתָּכֵן הֱיוֹת לֹא הוֹוִים' . זוגתי הפכה אשתי ואת סקרנות האפ שרי החליפה החרדה מפני אובדן - מה שישנו . אין בי ערגה לרוח שטות או נוסטלגיה לביעות, אבל לאחרונה חוויתי בדיוק את אותה היזכרות בלתי אפשרית, ודאות כפולה וסותרת, עד שהייתי חייב להקדים בווידוי המטופש, כדי להצביע, מדויק ככל שאני יכול, על הדבר הזה . בחג האחרון יצאנו לחופשה משפחתית באוהלים על חוף הכ נרת . תמיד אני מביא איתי ספר, - אבל עד כה לא הייתה חופשה שבה הצלחתי לקרוא בו . הפעם, אולי בזכות בנותיי המתבגרות, מצאתי זמן לקרוא את הכפפה של ליד שמא , אסופה חדשה משי- ריהן של אנה אחמטובה ומרינה צווטאייבה, בתרגומן של סיון בסקין וריטה קוגן . אחרי הקד מה מאת סיון בסקין, שתיארה - בקווים כלליים את חייהן הטר גיים של אחמטובה וצווטאייבה, - המשקפים את הטרגדיה הגדולה שהיא רוסיה ; מדינה שהאמינה שדוסטוייבסקי כתב ריאליזם, עד שהחליטה שאין מניעה שאזרחיה יחיו כדמויות מספריו . בסקין וקוגן בחרו לחלק את הספר לשתי חטיבות : הראשונה מוקדשת לאחמטובה והשנייה לצווטאייבה, כאשר בכול חטי בה השירים מסודרים על פי סדר - כרונולוגי המשתרע על פני כל שנות פעילותן של המשוררות . לצורך מסה זו אתמקד בשיריה של אחמטובה, אשר תורגמה פע מים רבות בעבר על ידי מתרגמים - כשלמה אבן שושן, מירי ליטווק, עזרא זוסמן, ולאחרונה גם בידי יעקב גרינוולד . בהשוואה לאלה, אפשר לראות שבסקין וקוגן נמ נות על חוג המתרגמים המבקשים - להישאר נאמנים הן לחומר השיר ( המשקל, החריזה, המצלול ) , והן לרוחו, ושתיהן אצילות דיין לפ נות את כס הכבוד למשוררות - ואינן מאותם מתרגמים המתעק שים לדחוף בכל מקום את קולם - שלהם . הודות לכך, הקורא חש שהוא פוגש במשוררות עצמן, אך בעברית . עוד אני קורא בספר והנה שו רות כגון "מַדְרֵגוֹת הִתְרַקְּמוּ בְּלִי - סֵדֶר, / אַךְ הָיוּ רַק שָׁלֹשׁ . הַסְּתָיו / לִי לָחַשׁ בֵּין עֲצֵי הָאֲדָר, / גִּוְעִי לְצִדִּי עַכְשָׁו . " ( עמ' 26 ) טוענות שכבר קראתי בהן . תחילה, שי ערתי שוודאי קראתי שיר זה או - אחר עם פרסומו על דף איזה עי תון, או בפייסבוק של אחת המ- תרגמות, אבל כמה כאלה כבר - קראתי ? ושוב אותה תחושה במי לים "לָמַדְתִּי לִחְיוֹת פָּשׁוּט וְקַל, - / לָשֵׂאת תְּפִלָּה לָאֵל וּלְרָקִיעַ, / וּלְשׁוֹטֵט שָׁעוֹת כְּשֶׁיּוֹם נִנְעָל, / וַחֲרָדָה עוֹדֶפֶת לְהַכְנִיעַ . " ( עמ' 29 ) . חשבתי שאולי פגשתי בהן בתרגום ישן או שצוטטו במאמר על התקופה, אך בו בזמן ידעתי שאין באמת סיכוי שאני, עם זכ רוני הבוגדני והקריאה התזזיתית - שלי, אצליח לזכור שורות שלא שיננתי במודע . המשכתי בק ריאה . - בנותיי ואשתי פנו לשכשך ושבו לנוח ואני בשלי, שקוע בספר, קורא שיר אחרי שיר, וחש שהכול מוכר כמו פניו של דוד רחוק . בסוף הגעתי לשיר שאותו ידעתי שכבר קראתי, יצירה מפו רסמת בשם "ברכה לכוס אחרו- נה", ומילותיה : "אֶשְׁתֶּה לַבַּיִת שֶׁ- נִּבְזַז, / וּלְקִיּוּם נִפְגַּם, / וְלַבְּדִידוֹת - בִּשְׁנַיִם, אָז, / וּלְחַיֶּיךָ גַּם – / לְמַעַל וְכָזָב בַּפֶּה, / לְקֹר עֵינַיִם מֵת, / וּלְ עוֹלָם אַכְזָר, בּוֹטֶה, / לָאֵל, שֶׁלֹּא - מִלֵּט . " ( עמ' 49 ) והנה, הפעם היה לי ברור שמעולם לא קראתי את התרגום המסוים הזה, ודבר לא הרגיש לי מוכר כמקודם . כבר הייתי אובד עצות, ואז, לקראת סוף חטיבת אחמטובה, המשוררת הגדולה נתנה לי רמז, שלפני שאציגו כדאי להקדים כמה מילים על הגבירה : אנה אחמטובה החלה לפרסם משיריה בשנים שלפני המהפכה, כחלק מתנועה של משוררים שזכתה לכותרת 'אקמאיזם', שביקשה להתרחק מהסימבוליזם המלי צי ולהחליפו בסגנון ברור, ישיר - ומאופק . הבולטים בזרם זה היו ניקולאי גומליוב, בעלה הראשון של אחמטובה, שהוצא להורג על ידי השלטון ב 1921 ; אוסיפ מנ- דלשטם, שמצא את מותו מטיפוס - בגולאג ב ,1938 ואנה אחמטו- בה, שזכתה לגדולה לפני המה- פכה בזכות שירה קסומה, תמה - ומחויכת : "הִיא נָחָשׁ מִתְפַּתֵּל בְּעָ רְמָה, / מְכַשֶּׁפֶת בְּקֶרֶב לֵבָב, / הִיא - יוֹנָה צְעִירָה שֶׁהוֹמָה / מֵעַל לֹבֶן מִפְתָּן שֶׁל אֶשְׁנָב" ( מתוך 'אהבה', ,1911 עמ' 27 ) . שירה שהפכה עם השנים לכואבת, אוהבת וע גומה, בעודה מלווה את גורלם - הנורא של חבריה, משפחתה, עמיתיה וארצה, כמו במילים שבהן פתחה את הפואמה הגדו לה 'רקוויאם' : "הֵן נוֹתַר חִיּוּכוֹ - שֶׁל עוֹד שֶׁלֶד / כִּי מָצָא מְנוּחָה, לֹא מֵצַר . " ( עמ' 67 ) . נחזור לרמז . באחד משיריה המאוחרים כתבה : "וְכַמָּה מִשִּׁי רַי כְּלָל לֹא כָּתַבְתִּי, / הֵם סוֹבְבִים - כְּמַקְהֵלָה סוֹדִית, / אוּלַי מָתַיְשֶׁהוּ הֵם עוֹד יָבוֹאוּ / לַחֲנֹק אוֹתִי…" ( עמ' 61 ) . השורות האלה מדב- רות כמובן על השירים שאותם המשוררת לא כתבה, המרחפים בראשה כמקהלה סודית, אך משהו בדיספוזיציה האמוטיבית שבה ניגשתי אליהן גרם לי לחוש שבתוכן טמונה התשובה לתחוש תי . - כעבור כמה ימי בטלה, המש כנו לקיבוץ כינרת ולבית העל- מין המפורסם שבפאתיו . שם, בין - קברי צדיקי העלייה הראשונה, עלינו לקברה של רחל המשו ררת, לספר עליה לבנותינו ולק- רוא כמה משיריה . - ליד קברה עומד ספסל, ולידו נחבאת תיבה קטנה ובה טמו נים מבחר מספריה . פתחתי את - הספר המוארך, שהכרתי מבית אימי משכבר, פתחתי בדף אק ראי וקראתי : "נְקִישַׁת דַּלְתִּי, חֲ- רִיקַת הַסְגוֹר, / קוֹל פְּסִיעוֹת בָּרְ- חוֹב – וּדְמָמָה . / אִם אֶפְרֹשׂ יָדַי . - אִם אֶקְרָא : חֲזֹר ! – / לֹא תִּרְאֶה אֶת זֹאת, לֹא תִּשְׁמַע . " ( "שירת רחל", רחל בלובשטיין, הוצאת דבר, תשכ"ו, עמוד עא' ) , פתח תי בעמוד אחר ושוב : "מָה צִפִּיתִי - לַיּוֹם – וְהִגִּיעַ / אַךְ מַדּוּעַבּוֹכֶה בִּי הֲלֵב ? / מִי הָפַךְ אֶת שִׂמְחַת פְּגִי שָׁתֵנוּ / לְעִצְּבוֹן הַפְּרֵדָה הַנּוֹקֵב ? " - ( שם, עמ' קמג ) . אז הבנתי מה בקולה של אחמ טובה נשמע לי כה מוכר בתרגו- מים החדשים . זו כלל לא הייתה - אחמטובה, אלא איזה צבע, הד נעלם, טון של מלנכוליה שאינה משתפכת ואינה מתנצלת, אלא מישירה מבטה לכואב ברכות . רחל אהבה והעריצה את שירת אחמטובה, ואף תרגמה רבים משיריה . והצבע הזה, הרוח הייחודית הזו, שאינה דומה לה תבוססות באפלה של קולרידג', - בודלר, או אלתרמן, ואינה זהה לתסכול המאוכזב של המודרני סטים, חולשת על חופי השירה - העברית . אצל רחל היא בולטת באופן מיוחד, אבל היא חלחלה עמוק, ואפשר גם לחוש בה אצל לאה גולדברג השואלת : "אֵיכָה בְּשַׁלְוָתִי הָאֲדִישָׁה / חָיִיתִי קֹדֶם" ומשיבה "אַךְ מָה מָתְקוּ רִגְעֵי שִׁבְתֵּנוּ יַחַד – / וְצִפִּיָּה נִכְלֶמֶת לִפְגִישָׁה" ( לאה גולדברג, "שירי אהב"ה וזה"ב", ספרית פועלים ) , או כמקום שאליו הולך שלונס קי בבואו לכתוב שירה על מות - אימו . כמו כן, ניתן למצוא ניצו צות של אותו הגוון גם בשירתנו - הצעירה, בשורות כגון : "חָשַׁבְתִּי שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בֵּינֵינוּ / אֲבָל אָז אַתָּה נִכְנָס / מְכַוֵּן, מִדַּיִק מַבָּט / אֲנִי ☞

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא