חוה האחת בקינתה אל האהוב החצוי

עמוד:9

מעלה | גיליון 8 | כסלו תשפ"ג | דצמבר 2022 | 9 שאהובה נפרדת מאהוב, כך כביכול נפרד האובייקט משמו ומאבד את זהותו ומיקומו . עיבוד האבל מבטא ומבקש לכונן מחדש את הקשר בין המלים ובין הדברים . כדבריה של המשוררת : "ויש חשש לסוד שיצא מהדברים ויצא מהמלים" . ה"דברים" בספר הזה הם הטבע, האובייקטים, הממשות, והן הן השירה ומעשה השיר . סוגיית היחס בין המלים והדברים והיפוך יחס זה חולשת על שירתו של אבות ישורון, ולילך לחמן מציעה דיון בתמה הזאת . סוגיה זו גם מאפיינת את שירי ההתבוננות של ישראל אלירז, שהיה ידיד שירי קרוב לחוה ( ראו עוד בספרם המשותף אסכולה של איש אחד ) . אולם אם הסוד מוצג כמי שאולי עתיד לעזוב את שני המישורים, האין זו הסתכלות שוות נפש בנימה כמו- מתעדת העשויה להטעות ? התבוננות זו מבטאת אכזבה עמוקה, כמעט ייאוש, הייתי אומרת צריחה, זוהי האדישות ( לכאורה ) המקצבית של המקוננת, האטומה מפאת היגון הרב . מדוע ? מפני שאם הסוד נוטש את שני המישורים של האובייקטים, של הטבע העירום מנגד ושל השפה והשמות מנגד – הרי שמתבטאת כאן עדיין האמו נה בהיתכנותה של סימטריה והר- מוניה בין השמות ובין הדברים, - בין העולם ובין השפה . הסתלקו תם יחד היא גלות נוראה מכל . - הסוד עשוי לנטוש את הדברים מחד גיסא, והסוד עשוי גם לנ טוש את השירה מאידך גיסא . - כל נטישה היא חוויה של הת רוקנות . בהמשך נראה שהתמה - הזאת מלווה את הספר . ייתכן שאמנים חרדים לעיתים מהקללה, הקיומית כמעט, של אדם שכותב שירה ( ואולי יותר אצל נשים ? ) שנדון לקבל או את הדברים או את המלים . הברכה לא תבוא יחד . הקללה הקיומית הזאת היא כסוג של גורל . אולם האקספוזי ציה הקשה של הספר, המוקהית - בלשון מינורית, היא בעייתית יותר, כי כאמור : "ויש חשש לסוד שיצא מהדברים ויצא מהמלים" . חוה פנחס-כהן הייתה אשה שבאה מהשכלה יהודית גבוהה ומהיכרות עמוקה עם מורשתה . צד שהתבטא גם בעשיות חלו ציות שלה לאורך השנים, כמו - הקמת כתב העת דימוי ולאחר מכן בהקמת פסטיבל "כיסופים" לספרויות יהודיות . מבחינה זאת בעולמה האובדן במילים אינו רק עימות בין הטבע כאובייקט דומם או נושם ובין השפה, אלא לעיתים גם עימות עם הריטואל . הריטואל עצמו : שבת, או שיר השירים, או כלו לות וחתונה, עבור אדם מאמין - המעניק נופך של סוד מיסטי לרי טואל, נתפסים מלכתחילה במי- שור המסנכרן בין השם ובין הדבר - ( שבת וחתונה הם ממוקדי השיא של הרמוניה מיסטית במסורת הסוד ) , והשבר של ההתאמה בין הריטואל ובין המציאות החיצונית נחשב שבר קשה מאוד . שירתה של חוה פנחס-כהן מושווית לשירתו של מרון איז קסון, והם אכן משקפים אסכולה - ודור של עדינות, פתיחות דתית, השכלה ואיפוק . כתיבה מקדימה בהרבה את השלב המסומן היום ככתיבה "אמונית", וככזאת היא מתעמתת באופן דיאלקטי יותר מן השירה המסומנת כ"אמונית" עם המישור הריטואלי-רלגיוזי, ובנו סף, בשירתה בולטת העובדה כי - זוהי כתיבתה של אישה . מה שמרחף מעל השבר הזה הוא השוני היסודי בחוויית הבית . אפשר כמעט לומר, חוויית הבית אצל שני משוררים אלה ניתנת לזיהוי מגדרי ברור . הראשון כותב מתוך תחושת הבית, השנייה כו תבת מתוך תחושת חוסר הבית, - ואין כאן רק הבדל בגורל, אלא בכך שלעיתים קרובות מדי קורה שאישה נותנת בית לגבר וגבר נותן לאשה גלות : " יָדַעְתִּי שֶׁבֵּיתוֹ לִי סֻכַּת עֲרַאי / וַאֲנִי צַלְיָנִית יְחֵפָה הַנִּכְנֶסֶת לְתִיק מַסָּע " ( עמוד 25 ) . אין בית, אין מסגרת, החיים מתנהלים בתוך גלות ושבר הרי טואל, כלומר בדיסוננס בין השבת - והכלולות בטבע היפה ובין הלב השבור, הוא השבר הקבלי . אין רמז ברור בספר שירה זה שלפני נו מה מקורו של השסע הזה בין - השפה לדברים, מה מקור הכאב שהוביל לחוויה כעין זאת, שהיא בדרך כלל חווית אבל . אני אבקש להגדיר אותה כח וויית אבל מתמיד כפצע שותת, - הקשור בכך שהאישה מזהה את עצמה כאובייקט, ובמלים אחרות כ"דבר", מושא לאהבה של גבר חצוי . האישה היא מושא לפיצול של הגבר שהוא בו בזמן יעקב ועשו, אויב ואוהב, בא ונוטש, הק דוש והשטן . ( מסע עם עורב , עמוד - 10 – ,11 "כל יעקב הוא קול" ) . וישנו כאן גם הפיצול ההיררכי בין גבר ואישה, כשאישה, למרות כל מה ומי שהיא, נדחקת מתחת כפות רגלי הגבר, לא רק הפיצול האופקי של התאומים, אלא הפי צול של המדכא והמדוכא . . . - הקצב הבינארי של החיים אמור להיות פעימה של נשימה ונשיפה, להכניס ולהוציא, ובמקום זה הוא הופך להיות קצב שמתפרק לש ניים, שני ישים : הרודף רץ ורק - נושם, רק מכניס, רק לוקח, רק גונב, והנרדף רק מוציא אויר, מנסה לשרוד את המאמץ, ואין לנו ספק כקוראים שהמשוררת הכותבת את המלים האלה היא הנרדפת : "נְשִׁימַת הָרוֹדֵף וּנְשִׁיפַת הַנִּרְדָּף בְּקֶצֶב / הוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּנֶּה / נָגְעוּ בְּעָרְפִּי וּבִמְעִי"" ( עמוד 13 ) . לא רק הנרדפת, אלא גם הקור בן ( דימוי כפול המזכיר את הצייד - והנצוד בשירתו של הזמר גבריאל בלחסן ) , שכן אישה המצויה ביחס לגבר המושווה לאלוהיה היא סוג של צליין העולה אל ההר ונש חט על המזבח : "שָׁם עַל מִזְבֵּחַ- כָּחֹל שׁוֹחֲטִים תְּשׁוּקָה / וְחֵשֶׁק וְדָם הָאִשָּׁה לְמִלִּים שֶׁנִּתָּן לְפוֹרֵר"" ( עמוד 25 ) השבר מורגש גם דרך הרי טואל ; במחזור "שירי לכה דודי", - המחזיק ארבעה שירים, אחד המ חזורים היפים בספר, אנו מקבלים - פירוש ל"אני ישנה וליבי ער", ההחמצה המפורסמת של הרעייה בשיר השירים מתבארת באופן זה שהאישה מתמהמהת כי בשי נה ובחלום כבר יש לה את מה - שהיא רוצה, כלומר את הדוד ואת האהבה . הווה אומר – ההחמצה במציאות התרחשה עוד קודם בידי הגבר הזונח . זהו כמובן פי רוש נשי מאוד באוריינטציה שלו, - שמהפך את נקודת המבט על שיר השירים . העימותים הרבים בין הטבע ובין המצב האנושי מופיעים ברמיזה, ומלמדים כולם על דיסוננס קוג ניטיבי שאני מציעה לקשר אותו - לשיר הנדון כאן, החושף בדמו תו של יעקב את עשו כסוג של - מפתח המבאר את השבר שמחולל אהבת הגבר המפוצל, זה שאינו אוהב בכל כוליותו, או את השבר של האישה המתפצלת ומתמרדת כנגדו . תיאורים יפהפיים ועדינים של מראות נוף וחוויות חותרים אל רגע העימות או ההתפוגגות כשמ תברר : "הָעֲרָבוֹת ( הִנָּן אֵלּוּ ) הָעֲקָ- רוֹת מֵהַשָּׁבוּעַהַקּוֹדֵם" ( עמוד 20 ) , - או שלפרי הנופל יש צעקה ( עמוד 22 ) או החול על שפת הים המת- ברר כמי שמכיל " שְׁבָרִים שְׁקוּפִים שֶׁל כְּאֵב " ( עמוד 23 ) . או הבקר כהינומה וכאור מלא ולבן ולעו מתו ההעדר בחדרי הבית ( עמוד - 26 ) . בכל אלה יש משום "עָוֶל וּפְלִיאָה" ( עמוד 21 ) גדולים מאוד החוזרים שוב ושוב בספר . מושג העראי שב וחו זר לאורך הספר . הטבע והאהבה שאינם ☞-משלימים זה את זה ברי ככה זה מתחיל ויש חשש וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ לַסּוֹד שֶׁיֵּצֵא מֵהַדְּבָרִים וְיֵצֵא מֵהַמִּלִּים וְיֵצֵא מִכָּל שֶׁהוּא נִפְתָל בְּתוֹכִי וּמֵעָלַי . וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּטְבַּע בְּתוֹךְ הָרַעַשׁ וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ גָּדוֹל שֶׁתִּבְלַע אוֹתוֹ הַתְּהוֹם הַסּוֹד הַמִּתְעַבֵּר כְּיֶלֶד בִּדְבָרִים מְשַׂחֵק בִּי מַחֲבוֹאִים וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי גַּם לְהִוָּלֵד וְגַם לְהִתְחַבֵּא בְּרַחְמִי וּמוֹרֶה בְּאֶצְבַּע יַלְדִּית נְקֻדָּה בְּאֶמְצַע הַהִיא בְּכָל פַּעַם שֶׁתִּגַּע בִּי יִוָּלֵד מֵחָדָשׁ וִיבַקֵּשׁ אֶת חֵיקִי כְּאִלּוּ הָיָה מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּמִבְּרֵאשִׁית יִקְרָא בְּשֵׁמוֹת וַהֲבָרוֹת בְּדִיּוּק לְלֹא הִסּוּס וּלְלֹא רֶוַח כָּל דָּבָר בִּשְׁמוֹ וּבְעִתּוֹ וּמִשָּׁם יִתְפַּשֵּׁט גּוּפִי לְכָל הָרוּחוֹת כְּאַדְוָה וְלֶהָבָה וְחָרוּז בְּאַהֲבָה וְאֶתְפַּשֵּׁט וְאֶפְשֹׁט אֶת יָדִי לַהֲבִיאוֹ אֶל פִּי וּלְהוֹלִיד אֶת הַסֵּפֶר וְאֶת הַזִּכָּרוֹן כְּמוֹ אֵיבָר בְּתוֹךְ אֵיבָר מַיִם בְּמַיִם נְהוֹרָא בִּנְהוֹרָא וְיָשׁוּב הַסּוֹד אֵלַי . פרידה מחוה פנחס-כהן

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא