לחזור אל השקול

עמוד:14

14 | מעלה | גיליון 7 | תשרי תשפ"ג | ספטמבר 2022 מהקשבה למוזיקה האמיתית ☞ של מאות שנות שירה עברית . אפשר לפתח רגישות למקצבים בלי ניקוד, אבל בתהליך של ביצה ותרנגולת נמחקת גם הרגישות הזאת מרבים : שירים שקולים הם מיעוט בשירה המתפרסמת, כותבים וקוראים אינם מתאמנים בקליטת מקצבים – ואחר כך נמ שכים לכתיבת שירה חסרת קצב - ולמחקרה . מתרגלים בקורסי מבוא לשירה סיפרו לי כי הם מנסים כל דרך שתעודד את התלמידים לק לוט מקצבים – מחיאות כפיים, - נקישות ורקיעות – אך רובם מת קשים בקליטה . זאת אף שהקצב - מורגש בתחומים אחרים בחייהם, ממוזיקה עד הליכה ברחוב . שנית, רבים מתקשים להבין את התכלית המחקרית בחקר הפרו זודיה . כלומר, נניח שנמצא דפוס - משקלי בשירים של שלונסקי או של גולדברג, מה הקשר בין המ שקל לתוכן ? איך המשקל או המ- קצב מייחדים את חוויית הקריאה - בשיר ? אלה שאלות שקוראי שירה שאלו אז והיום – אם בכלל זה מעניין אותם, ואם לדעתם אפשר לענות על כך לפי השכל . כאן הציבו לעצמם רבים מחוק רי הפרוזודיה, ולעיתים גם שביט, - מכשולים שמרחיקים את עבודתם מרבים : מחקריהם עסקו לעיתים קרובות במשקל במנותק מהתוכן, בהצגת סגנון לשם הצגת סגנון . הם נכתבו בלשון מעורפלת ובחי שובים כמו-מדעיים . למשל בקובץ - של שביט : "על פי חוק זה יכולה לבוא הטעמה לשונית בהשפלה משקלית כאשר לאחר מילה חד- הברתית בעלת חשיבות הקשרית באה מילה חד-הברתית שנייה נטולת חשיבות הקשרית ( כמו בדוגמה 19 ) , או מילה רב-הבר- תית שהטעמתה בהברה השלישית ( כמו בכל שאר הדוגמאות ) " ( עמ' 48 ) ; "הקבוצה הראשונה – שי- רים חופשיים לחלוטין – כוללת כ % 27 משירי הספר . הקבו- צה השנייה – שירים חופשיים - המאורגנים בצמדים – כ- % 15 . הקבוצה השלישית – צמדים מחו רזים – כ % 16 . הקבוצה הרבי-- עית – שירים סטרופיים-פזמוניים - – כ- % 8 . והאחרונה – סונטות – כ- % 43" ( עמ' 161 – 162 ) . יתר על כן, לא אחת אף הזהירו חוקרי הפרוזודיה משימוש "לא אחראי" בכלים פרוזודיים לבי רור עניינים סמנטיים . הִרבה בזה - שלמה שפאן, שהדגיש כי "בדרך כלל נעלמים מניעי הריתמוס של השיר גם מהכרתו של המשורר", כשם שקשה להגדיר משמעות של לחן . גם שביט, ברשימה מ- 1980 שלא כונסה לקובץ, מתח ביקורת נרחבת ואישית על חוקרים שניסו לפענח שירים מתוך עיון קלוקל בפרוזודיה . עם כל כך הרבה חו מרות וסייגים, כשלא אחת רב הנ- סתר על הגלוי, וכשלא ברור איך - התעמקות במשקל של משורר תו רמת לקליטה רציונלית של עק- רונות יצירתו – חוקרי ספרות לא - מעטים תוהים : למה בכלל לה תעסק בפרוזודיה ? תכליתיסטים - כאלה, שמספרם רב בתחום לא תכליתי בעליל, אולי לא יתרשמו גם מדרכיו של שביט להראות את היופי שבתהליכים הפרוזודיים . ואכן, המשך המעקב אחר הש נתונים מראה כי מראשית שנות - התשעים הצטמצמו בהדרגה לי מודי הפרוזודיה בחוגים לספרות . - הדבר ניכר תחילה בחוג לתורת הספרות הכללית, ששיעורי השי רה בו פנו בהדרגה אל הפוליטי - ואל הקוגניטיבי, וכשעסקו ביחסי תוכן-צורה – לא בהכרח עסקו במ קצב . בחוג לספרות עברית צומצם - לקראת סוף העשור מספר קבו צות התרגול ביסודות הפרוזודיה - משמונה לשתיים, וכך נותר המצב גם בשנות האלפיים ובאיחוד שני החוגים . בתחילת העשור הקו דם, אחרי יותר מארבעה עשו- רים, התמוסס קיומו של שיעור - החובה בפרוזודיה . בתשע"ד הוא עוד נלמד כשיעור בחירה, ואחר כך נעלם . שיעור-שניים מוקד שים כיום למשקל ולמקצב בקו- רס היסוד בשירה, וקולטים מה - שקולטים . מכמה עדויות המצב די דומה גם בשאר החוגים לספ רות ( רצף אנפסטים נחמד במשפט - הזה ) . לעיתים רחוקות יש שיעור נפרד בפרוזודיה, כמו סדנה של אריאל זינדר עם המוזיקאי שלומי פריג' בגילמן שנועדה "לחקור את הדיבור שבמוזיקה ואת המוזיקה שבדיבור" . ונותרו שיעורים בשי רת ימי הביניים . וזהו בערך . גם - מחקריו של שביט בשנות האל פיים לא התמקדו בפרוזודיה . - זה המצב כשמגיעים לסילבוס האחרון . כשחוזרים אחורה, לש נתון הראשון שנסרק ( מתשכ"ו ) , - מגלים עוד דבר מעניין : תלמידי החוג לספרות עברית נדרשו אז לשיעור חובה בשם "יסודות המט ריקה : המקצבים והמשקלים" מפי - "פרופ' ב' כ"ץ" . בנציון כץ, הידוע יותר בשם בנציון בנשלום, היה רקטור האוניברסיטה, פרופסור ללימודים קלאסיים ולספרות עב רית ( ומתרגם ) , שעבודתו על הרי- תמוס בשירת ביאליק נחשבת לת- רומה הבולטת ביותר בתחום עד - שביט . לימים ניהל שביט גם את מכון כץ לחקר הספרות העברית, שנקרא היום מרכז קיפ . מלבד השיעור של כץ נדרשו התלמידים להירשם גם לתרגיל בשם "בעיות פרוסודיות וריתמיות בשירה הח דשה" . את התרגיל לימד בחור בן - 35 בשם נתן זך . אילו התבקשתי לסכם במשפט את מפעלו של שביט בחקר הפ רוזודיה, שורות הסילבוס האלה – - בין בנשלום לנתן זך – היו סיכום לא רע . מחשבתו נעה בין ניתוח משקלים קלאסיציסטי לבין מעקב אחר היפרמות הצורות הקלא סיות והתקרבותן ללשון הדיבור . - וזה חלק מהבעיה : שביט העמיק בחקר משקלי השירה מההשכלה עד זך, ועל מה שהיה לפני כן כתבו אחרים, אבל לא ביסס מחקר על השירה העברית לאחר מכן . שיטות עבודתו נותרו שמרניות, ותיאור הקורס "יסודות הפרוזו דיה" בשנותיו האחרונות לא חרג - מהן . הוא לא ניסה לבחון נתיבים כמו אינטרטקסטואליות ריתמית ( כפי שבחנה ורד קרתי שם-טוב ) או חקר הפרוזודיה מבחינה קוג ניטיבית, כולל חקר האינטונציה - וההטעמה – "פרוזודיה" במובן הבלשני ( כפי שחקרו ראובן צור ותלמידיו ) . לא כאן המקום לברר מדוע לא כבשו שיטות אלה מקום מרכזי בחקר הספרות, ובמקרה של השירה העברית גם נראה שהמהפכות הבאות לא היו רית מיות בעיקרן . - אבל שיטות שמרניות אינן מונ עות חקר מרחבים רבים של שגשוג - ריתמי בדורות שלאחר זך : כמעט לא עסקו במתח שבין הפואטיקה של מאיר ויזלטיר לצורת הסונ טה, בדרכיה של אנה הרמן לכלוא - תיאורי נפש כאוטיים במשקלים נוקשים או בזיקה הסוציו-רית מית של ערס פואטיקה להיפ-הופ - ולמורשת זך . גם משוררים רבים שהחלו לפרסם בשנים האחרונות ניחנו ברגישות ריתמית, והמקצב מנחה את שיריהם . למשל נעם פרתום, אמיר מנשהוף, ספיר יונס, שני פוקר או רומן אייזנברג – אם לציין שמות שאינם מזוהים עם כתב העת הו ! או עם חבריי – איך לגשת אליהם ? בסופו של דבר, הספר של שביט אינו רק ספר לימוד, כי אם גם מקרה מבחן לקוראי השירה ולכותביה . והמבחן פשוט : לשים לב למוזיקה . הקצב מנחה אותנו כל הזמן : בפרסומות, בנאומים, בקאטים של סרטים ושל סדרות . אולי מוטב כיום ללמוד גם מהם על פרוזודיה, לבדם או ככלי מת ווך . אולי כך ההצהרה של שביט - בשנות התשעים ( על בסיס פורמ ליסטים רוסים ) , שלפיה הריתמוס - הוא "האלמנט הקובע את 'שי ריותו' של הטקסט" ( עמ' 70 ) , לא - תיחשב היום כמעט נאיבית . ואיך לשכנע סטודנטים ללמוד פרוזו דיה ? זה כבר דיון שמקומו, אם - בכלל, בין מרצים לאנשי השיווק . אולי, כמו הטקטיקות הנוגעות ללב שאמורות לשכנע סטודנטים להירשם למדעי הרוח, בסגנון "חוג שני בשביל הנשמה", אפשר לשווק פרוזודיה כמבוא לקופי רייטינג : לומדים משקל ומקצב - מפרסומות . בסופר מתחת לביתי יש שלט גדול : "קופ צים שני יה – עו שים קני יה " . לא קשה לחקות את הקצב של זה . נניח "תורת השיר – תהיה עשיר" . קצת צולע, ובכל זאת זורם לא פחות מ"קשה, אבל הכי טוב" . ככה זה מתחיל לפני שנים אחדות ביקשתי ללמד את אחד ממאמריו של פרופ' עוזי שביט, "השיר הפרוע", והופתע תי לגלות שעל אף חשיבותו ומ- רכזיותו של הטקסט, שהוא שער - רחב להבנת השירה הארץ-יש ראלית בשנותיה המעצבות, אין - הוא מופיע בספרי מחברו . בת קופה ההיא שקדתי על התקנת - רשימת פרסומיו של עוזי עבור ספר היובל 'הנאמן : מנחת הוקרה וידידות לעוזי שביט' ( ערכו : זיוה שמיר ומנחם פרי, ביוזמת שולה שלהב ובהפקתה ) , וכך התוודע תי לשורת מאמרים מרתקים פרי - עטו, שאף הם לא כונסו .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא