הספר הלא פשוט

עמוד:6

6 | מעלה | גיליון 7 | תשרי תשפ"ג | ספטמבר 2022 לרוח התקופה . בניגוד ☞ למה שאפשר לחשוב, הספר לא מצדד באופן מובהק ברונה ולא בספרות הרומנטית, וה"גאולה" של רונה מוטלת בספק לכל הפחות . אין הבדל גדול בין הטענה שהרומן הרומנטי הוא נחות משום שנשים קוראות אותו לבין הטענה שהוא פמיניסטי וראוי מאותה הסיבה, ונראה שידלין מבינה זאת . זה הטיעון שגידי מטיח ברונה : "אם הוד רוממותך קוראת משהו, זה אומר שבאיזשהו אופן הוא טוב ? " ( עמ' 163 ) . למעשה, הספר אמביוולנטי ביחסו לספרות רומנטית ( לראיה, השמות המגוחכים של הספרים שרונה קוראת, כמו "נקמה בחלוק רחצה", ו"חתונה ליום אחד" ) ובוחר במכוון שלא להכריע בשאלה אם מדובר בז'אנר ראוי או לא : גידי טוען בתוקף שלא, גיתית, חברתה של רונה, טוענת שכן, ורונה מתלבטת בין העמדות לאורך כל הספר . במקום זאת, הרומן מפנה את הזרקור לשאלת הקריטריונים להערכת ספרות . הביקורת הפמיניסטית הקלאסית טוענת שלאורך ההיסטוריה מי שהחליטו מהי ספרות טובה היו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, גברים, ועל כן הקריטריונים שהתקבעו הם במהותם לא אובייקטיביים ומפלים נשים . את הטיעון הזה משמיעה גיתית : "כל מיני גברים כמו זה, היא הצביעה בסנטרה בסלידה אל העיתון, זה לא בגלל שזה נשים כותבות, זה פשוט בגלל שזה גרוע, את מבינה ? זה פשוט גרוע אובייקטיבית, את המילה אובייקטיבית הדגישה" ( עמ' 268 ) . גיתית מלינה על כך שרומנים רומנטיים נפסלים אוטומטית ולא זוכים לבחינה ספרותית עניינית, שתחשוף את מעלותיהם כספרים "מעניינים" ו"פוליטיים" ( עמ' 269 ) . אולם כשגידי מנסה לבחון רומן רומנטי מן הזוויות האלה בדיוק, דווקא רונה היא שמתקוממת : "זה ז'אנר גידי, זה ז'אנר ויש לו כללים, אתה בוחן את זה בכלים של . . . וגידי שאל, של מה, של ספר רגיל ? ורונה אמרה, של ז'וליה קריסטבה, וגידי אמר, אבל זה מה שרצית, מה רצית, שאני אקרא את זה תחת הכותרת 'פח' ? " ( עמ' 326 ) . הדיאלוג החכם הזה ( שכמוהו רבים בספר ) מגלם במילים ספורות את המתח שבלב הביקורת הפמיניסטית : האם אנחנו רוצים קריטריונים אובייקטיביים לבחינת ספרות, שווים עבור גברים ונשים, או שכל ניסיון לבחון ספרות "נשית" ו"גברית" בקריטריונים זהים הוא שוביניסטי מעיקרו ? וגם – האם עצם הקביעה של עיקרון, קריטריון, סף, טעם – גם אם קובעת אותם חוקרת אישה – היא במהותה מוטה, פסולה, מתנשאת, אנכרוניסטית ? רונה עצמה אינה מצליחה להכריע בין שתי התפיסות, ועל כן, כמו כולנו, בוחרת בתפיסה שמשרתת אותה טוב יותר באותו הרגע . רגע אחד היא מצדדת בגישה הראשונה : "היא באמת יותר טובה . מי קבע ? [ . . . ] מי שיש לו טעם . מי קבע למי יש טעם ? מי שיש לו עוד יותר טעם" ( עמ' 131 ) . אולם ברגע אחר היא סבורה שהקריטריונים האסתטיים מוטים לטובת הגברים, באנלוגיה יפה לחוסר השוויון שחווים המינים בהזדקנותם : "האם זה הגיל, שנותן לגברים הזדמנות שנייה, נוספת, טורף את כל הקריטריונים, שולף מן החפיסה רק גובה ורזון ושיער על הראש, והנה נולדים מחדש בגיל שכבר לא נולדים בו, והפעם בתור גבר מושך ? " ( עמ' 15 ) . מתח דומה עולה גם בדמותה של רונה עצמה . לכאורה רונה היא האישה שווירג'יניה וולף מצביעה עליה ב"חדר משלך" – אישה שתוכל לכתוב אם רק יהיו לה הזמן והאמצעים, אך בעלה מונע אותם ממנה . גידי מתהדר ב"פרגון" שלו לאשתו, בכך שמדי פעם הוא "מפנה אותה" לכמה שעות מהטיפול בילדם המשותף ומאפשר לה לכתוב, בעוד הוא כותב את מאמריו באין מפריע בכל הימים . לכאורה, דבר לא השתנה ביחסי הכוחות מאז ימיה של וולף . אולם גם כאן, וביתר שאת בשל מעמדם הפריווילגי של רונה וגידי, עולה השאלה – האמנם דבר לא השתנה ? האם רונה לא יכולה להתעמת עם בן זוגה ? ואם אינה יכולה, מדוע אינה עוזבת אותו כבר ? באחד הרגעים המבריקים ברו מן, מירב המו"לית משווה את חייה - של רונה עם גידי לחיים בחברה "נוקשה" ו"דכאנית", ש"מכתיבה לנשותיה מה 'נכון' לקרוא ומה פסול" ( עמ' 234 ) . אולם הבי- קורת של מירב לא מכוונת נגד החברה הפטריארכלית, או אפילו נגד גידי, אלא כלפי רונה עצמה, שמאפשרת את המצב הזה . "עלה על דעתה שמירב מתייחסת אליה כאל אדם מבוגר . שהיא אולי היחידה," ( עמ' 167 ) חושבת רונה ברגע אחר בספר . אז האם העמ דה הפמיניסטית ה"נכונה" היא - הבעת ביקורת כלפי יחסי הכוחות שרונה היא רק קורבן שלהם או דווקא ההתעקשות, כמו שעושה מירב, על אחריותה של רונה, כסובייקט עצמאי, על גורלה ? גם כאן, הרומן בוחר שלא להכריע, אם כי סוף הרומן מרמז בעיניי על האפשרות השנייה . כך או כך, הרומן מעלה שאלות נוקבות על טיבו של הפמיניזם, שאלות שלא נעים במיוחד להתעמת איתן, ואולי הן באמת קרובות מדי . אבל כאן ניכרת הגדולה של הרומן, באומץ להציג את השאלות דווקא בתקופה הנוכחית, ובכזה עידון, שכמעט אפשר לפספס אותן . יחד עם זאת, הדיון הפמיניס טי-ספרותי ( אי אפשר להפריד בין - השניים ) גובה מחיר מהספר . בעת הקריאה מתעוררת מפעם לפעם התחושה שגם הדמויות הראשיות וגם העלילה הוקרבו כדי לשרת רעיונות גדולים מהן . המסגביר נות של גידי והרחמים העצמיים - של רונה מאבדים במהירות את חינם, והקריאה של עוד מונו לוג פנימי של רונה או של ויכוח - זהה פחות או יותר בין שני בני הזוג היא מייגעת לפרקים . דווקא דמויות משנה כמו גיתית החב רה או מירב המו"לית מאופיינות - נהדר, באיפוק ( הג'וינטים של מירב, האסרטיביות של גיתית במס ההכנסה ) , ובשילוב נדיר בין חמלה להומור . אולם רונה וגי די מתמצים פחות או יותר במ- גרעותיהם, והאינטרקציה ביניהם - לרוב לא מצליחה לנסוק מעל למאבקי הכוח . הרומן הרומנטי, שאת כתיבתו רונה מסתירה מגי די, הוא המנוע המכונן של הע- לילה, בדומה לסודות שאלישבע - פוגל מסתירה ממשפחתה ב בעלת תהבי המצוין ; אולם בניגוד לפש- עיה של אלישבע, אין בסוד של רונה די דרמה להחזיק את המתח לאורך זמן, והעלילה הופכת לס טטית . באופן מוזר, נדמה כי הרו- מן עצמו מודע לכך – ברגע ארס- פואטי, מישהי טוענת לגבי הרומן - של רונה, הספר-בתוך-ספר : "אני לפחות לא התרשמתי שיש הצ דקה גדולה פה לסוד, והספר די - יושב על הסוד הזה" ( עמ׳ 244 ) . אם כן, הספר מודע לעצמו ומ תוחכם יותר מכפי הנראה, אך - לא תמיד זה פיצוי מספיק על מה שחסר . ככה זה מתחיל לבסוף נרדם . היא עמדה בסלון, התינוק ישן על כתפה ; אם תניח אותו, יתעו רר . התחשק לה לנער אותו מע- ליה, להשיב לעצמה את הזכות - לחטא ; לעשות דברים אסורים בלילה, בזמן התינוק הזה, לחיות חיים מקבילים, כפיצוי .

מקום לשירה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר