שיעור בהגנה עצמית

עמוד:11

מעלה | גיליון 7 | תשרי תשפ"ג | ספטמבר 2022 | 11 עמוקה, נסערת״, ( עמ׳ 81 ) . כשם שעמית מאמץ בקלות את האי-הפ רדה בין חיי הבית וחיי העבודה, - כך הוא נלחם, במקרים אחרים, ברגשותיו, באגו שלו, באופן שבו העצמי מבקש את קדמת הבמה, אפילו על חשבון התפקוד המק צועי . המלחמה הזו מקבלת ביטוי - בטקסט, שבו, כך נדמה, העצמי ניצח . משלב מסוים, האגו, הרגש והחוויה האישית, מלווים כמעט כל תיעוד, כמעט כל דיווח . כפי שציינתי, בהקשר של ריבוי הממוארים, כתיבת העצמי מעסי קה סופרים רבים בעת הזו . אחד - המופעים המעניינים של התופעה הוא ממוארים שבהם חיי המחבר אינם הנושא המרכזי של הספר . אני חושבת על ספריהם של עמ נואל קארר ולורן בינה, המציעים - קריאה יומנית-אישית באירועים היסטוריים, כמו ראשיתה של הנ ( צרות המלכות לקארר ) או ההתנ-- קשות באחד מאנשי הצמרת הנא צית בעיצומה של המלחמה ( למוח - ךשל הימלר קוראים היידרי לבי- נה ) . קארר ובינה בחרו לקחת נושאים שבאופן מסורתי נכתבו בצורת מחקרים היסטוריים יבשים או רומנים היסטוריים, ושזרו בהם את חייהם הפרטיים . בינה, למשל, משתף את קוראיו בהתלבטויות על אודות הכתיבה עצמה ; הוא מספר על השיחות שהיו לו עם בת זוגו בנוגע לדרך האידיאלית להציג דמות מסוימת ; הוא כותב פסקה, ובזו שאחריה מתייסר בנו גע לאמינות של פרט כלשהו . זהו - מהלך אידיאולוגי מובהק שמבהיר כי כתיבה, מעצם טבעה, אינה יכולה לטעון לאובייקטיביות, וכי חתירה אל האמת כרוכה גם בח שיפת המנגנון . - לעומת הדוגמה המוזכרת לעיל, במקרה של שנות לימוד עמית הוא חלק מהסיפור עצמו, ועדיין : הוא אינו הנושא של הספר, הוא אינו המסר שלו . הוא המתווך בין סיפור גדול יותר לבין הקוראים, והוא בוחר להשתמש בעצמו כט כניקה ספרותית . כשם שהכותרת - ״ממואר״ היא הזמנה עבור הקורא להרים את הספר בחנות הספרים, כך הכתיבה האישית היא הזמנה לצלול לטקסט שאינו נעזר בטכ ניקות מסורתיות יותר כמו עלילה - או מתח . שנות לימוד הוא ספר שנכתב כדי לומר דבר מה על מע רכת החינוך בישראל, כדי לספר - את הסיפור שלה, של התלמידים, המורים, ההורים וההנהלה . הוא מסמך ביקורתי חשוב עבור כל מי שיש לו עניין בחינוך בארץ . הכתי בה של עמית בגוף ראשון, הפורמט - היומני, השימוש ב״אוטופיקשן״, הכותרת ״ממואר״, כל אלה פו עלים כדרך לומר שאין זה מסמך - אובייקטיבי . שהדרך היחידה לדבר על נושאים אלו אינה מן החוץ, אלא מן הפנים . בתום הקריאה תהיתי לגבי התגובות שהספר עתיד לעורר, במיוחד בקהילת המורים וההורים של החינוך האנתרופוסופי . חש בתי על סצנה המתוארת בספר : - לאחר ישיבת מורים, עמית מספר שאחת המורות שם מוטרדת מה עובדה שנרשם פרוטוקול לפגישה . - החשיבות של התקרית, במסגרת הסיפור, היא הדגשת חוסר האמון השורר במערכת החינוך, התחושה שמה שנאמר ישמש נגד הדובר . אבל הרי הספר כולו יכול להיקרא כפרוטוקול שכזה . הוא מלא בשי חות פרטיות עם תלמידים ומורים, - בחילופי מיילים והודעות, וברג עים אינטימיים של התפרצויות - זעם ועלבונות . עמית מצטרף כאן למסורת של ״הסופר המלשן״ – עליה נמנים סופרים כמו פיליפ רות וסלמן רושדי – החושף בר בים דברים שכביכול אסור לכתוב - עליהם, ובתמורה זוכה להיענש על ידי הקהילה שלו . ככה זה מתחיל ״איבי, צ'ינצ'אי, בנדיקטה, ג'ונג'ון, בראיין, כריסטיאן, אביב, גולן, ג'ואנה, ממיקי, סדריק, טלי, פול, דניס, נעמי, אליסה, שילה, ביסט רא, רוחיה, מוניקה, מיקל, מוח- מד, ג'וזפין, אנדרסון, איבן, רואן, - צ'מסום, ג'רי, רובס, ראיין, אמי רה, אנדריאה, מיכל, יוקרסטו, - מג'ד, מימי, אלינה, יונתן, אלכסיי, אבלין, הנסלי, שאנון, בריג'יט, שיילין, אקזוסה . האם יעלה בידי אי פעם ללמוד את שמותיהם ? ״ . צילום : איבון מיקלוש

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא