צריך לחזור מהנסיגה

עמוד:14

14 | מעלה | גיליון 5 | אדר ב׳ תשפ"ב | מרץ 2022 למשל הגוף הראשון : "בָּאתִי ☞ מְהַסֶּסֶת אֶל לוּחַהַמּוֹדָעוֹת / אוּלַי לִרְשֹׁם שָׁם שֵׁם" ( עמ' 25 ) , לעומת הגוף השני : "לֹא הַכֹּל גָּבֹהַ, אַתְּ מוֹדָה בְּעַצְמֵךְ, / וּבְכֹל זֹאת אֵינֵךְ הַטִּפּוּס / שֶׁיּוֹשִׁיט אֶת הַיָּד לִתְקוֹע / בְּמַה שֶׁנָּמוּך . " ( עמ' 18 ) , לעומת הגוף השלישי : "עָבַר גַּם יוֹם הַשָּׁנָה / הֵם לֹא יָשְׁנוּ יַחַד כִּי נִקְרָא לִשְׁמֹר עַל בֶּן הַדּוֹד" ( עמ' 14 ) . באופן הזה התנועה היא לא רק בקול הדובר אלא בעיקר בנקודת המבט ; מהדיווח הישיר, האישי כביכול, לרטרוספקטיבה חיצונית על האני, לדיווח מרוחק של מעין מספרת כל יודעת . התנועה היא גם לוקלית : מה שמתחיל בתל אביב ובים, והקלסטרופוביה האורבנית – במגיפה, במצוקה נפשית – נע אל המרחבים הכפריים של הצפון, ואף יוצא את מחוזות המרחב המקומי . אך התנועה היא לאו דווקא מהפנים אל החוץ, אלא יותר מבט שנע קדימה ואחורה בזמן, למעלה ולמטה, מתקרב ומתרחק, מעין פוקוס על רגעים, זיכרונות, תחושות או סיפורים . בכל אחד מהמצבים האלה לא קל לנשום, והתחושה היא של דחיסות . יש ערך רב בתנועה הסגנונית והצורנית שמאתגרת את הקוראת שלא יכולה לקפוא על שמריה, שמייצרת עניין, גיוון וחיוּת בשירה . נקודת החולשה היא חוסר האחידות בעוצמת השירים או באפקט שלהם . לא מזמן שמעתי מבקר ספרות ידוע שאמר שבקורפוס של משורר או משוררת – גם הגדולים שבהם – רוב השירים אינם טובים . בעוד שזו אינה בהכרח תפיסתי לגבי הספר הזה, אני חושבת שיש בו פנינים רבות – ולא "פְּנִינַת אָבָק" ( עמ' 6 ) – אך השירים אינם אחידים ברמתם . זהו תוצר שלילי של ההתפזרות הסגנונית, ובחלק מהמקרים החולשה מקורה בעריכה, כמו בשיר "מתקנים את הגדר" שנפתח בשפה פואטית אחת : "אָדָם לֹא גִּדֵּם יֵשׁ לוֹ יָד אֵין לוֹ מֵנִיעַ / אָדָם גִּדֵּם אֵין לוֹ יָד יֵש לוֹ מֵנִיעַ / אָדָם גִּדֵּם כֹּל יָמָיו לֹא מֵרִים יָד / גַּם אָדָם לֹא גִּדֵּם לֹא מֵרִים" ( עמ' 19 ) , ומסתיים בשפה פואטית אחרת לגמרי, בבית ארוך נטול חריזה . איני מלינה כאן על השינוי בשפה הפואטית – המשחקיות הזאת נהדרת בעיניי – הזרקור כאן מופנה לכך שכשמשחקות, עבודת ההידוק והשיוף נהפכת להרבה יותר אקוטית ; במשחקיות-יתר החדות אובדת . ישנן גם התנסויות פואטיות בחרוז ומשקל, בעיקר בתחילת הספר : "לֹא, לֹא, לֹא, לֹא, אֲנִי מְשַׁקֶּרֶת / שִׁקַּרְתִּי בִּשְׁבִיל הֶחָרוּז / וּמָצָאנוּ בְּקֹשִׁי מַזְכֶּרֶת / שֵׁן חָלָב שֶׁנָפְלָה, תַּלְתַל מֶשִׁי אָרוּז" ( עמ' 2 ) . אומנם העצלות היא גם תוכנית וגם צורנית, אבל במקרה הזה היא מחלישה את השיר . החריזה הילדותית מתכתבת עם התוכן שיש בו מן ההתפנקות, אך כאן, בעיניי זה לא עובד . כשהמוזיקליות היא יותר אינטואיטיבית או פחות מחושבת זה מאולץ פחות : "הַמַּעֲרָב מֻצְפָּן, אֲנִי עוֹנָה / וְהַמִּזְרָח נִמְרָח בְּדָם / וְגַם לַכֶּלֶב אֵין מֻשָּׂג שֶׁהוּא מַבִּיט . / הַמַּצְלֵמוֹת כֻּלָּן חָתוּל נִרְדָּם / וְגַם הַלַּילָה הוּא עֵירֹם" ( עמ' 10 ) . היעדר נקודת האחיזה הוא לאו דווקא נקודת חולשה של היצירה כמכלול, ולתחושתי הוא גם מכוון . באותה מידה חלק מהשירים נהירים וחלק מהשירים יותר אניגמטיים . בעוד שישנם מפתחות, לא כל הדלתות נפתחות, וזה בסדר . הביקורת אולי הייתה רוצה לבקש מהלך סדור, אבל הסדר וההבניה לא תמיד נדרשים, וביצירה הזו הכאוס הוא חלק מהתֶמה . עם זאת, אין בכוונתי לומר שבכאוס הכול הולך ; מהלך מהסוג הזה דורש דווקא עבודת ניקיון ודיוק שהייתה מיטיבה עם היצירה . ובכל זאת, יש רעננות בספר זה, ואני לא יכולה שלא להדגיש עד כמה הומור בשירה הוא דבר יקר המציאות, בייחוד כשהוא משרת את היצירה ומטלטל אותה בין מִשלבים ומאפשר שעשוע אינטלקטואלי, ולא רק חוויה רגשית . ככה זה מתחיל הרעש לֹא אֶהְיֶה רִאשׁוֹנָה לְנַסוֹת לְתָאֵר כַּמָה לֹא רַע זֶה הָיָה, סַךְ הַכֹּל בַּיָמִים הָהֵם שֶׁלּוֹמַר עֲלֵיהֶם דְבַר מָה לֹא עָקִיף שׁוּם אָדָם לֹא יָכוֹל . סְַך הַכֹּל, כִּמְעַט בְכָל יוֹם אָז מָצָאנוּ תְּמוּנָה יְשָׁנָה וּבַלַּיְלָה קָרָאנוּ קְצָת תוֹמָס הַרְדִּי לִפְנֵי הַשֵּׁנָה . לֹא, לֹא, לֹא, לֹא, אֲנִי מְשַׁקֶרֶת שִׁקַּרְתִּי בִּשְׁבִיל הֶחָרוּז וּמָצָאנוּ בְּקֹשִׁי מַזְכֶּרֶת שֵׁן חָלָב שֶׁנָּפְלָה, תַּלְתַּל מֶשִׁי אָרוּז . וַאֲנִי לֹא קָרָאתִי אֶת הַרְדִּי לֹא אָז, לֹא עַד אָז, לֹא מֵאָז, לֹא אַף פַּעַם בַּפַּעַם הָאֶלֶף קָָראתִי שִׁיר שֶׁל פְּלָאת׳ שֶׁעֲדַיִן מָצָאתִי בּוֹ טַעַם . וְאִישׁ לֹא מִהֵר וְכִמְעַט שֶׁלֹּא זַזְנוּ הַבַּיִת הָיָה כֹּה פָּתוּחַ וְחַם וְהַיָּם וְהֲשֶּׁמֶש הָלְכוּ וְהִקִּיזוּ אֶת מַה שֶּׁמִזְּמַן כְּבָר אָבַד לָנוּ שָׁם . וְאָבַד דֵּי הַרְבֵּה, לְפָחוֹת בִּשְׁבִילִי וּבָכִיתִי כָּל יוֹם עַד בּוֹאָהּ שֶׁל אוֹתָהּ הַצָּרָה שֶׁהִזְכִּירָה בְּרַעַשׁ גָּדוֹל שֶׁכָּל אֲבַדּוֹן הוּא גְּבוּלִי וְהוֹלְכִִים עַל הַגְּבוּל כִּי פָּשׁוּט אֵין בְּרֵרָה . כִּי בָּרַעַשׁ הַכֹּל הִתְפָּרֵק, הַבָּתִּים הִתְרוֹקְנוּ כְּמוֹ בְּסֶפֶר לִמּוּד . הֶאֱפִירוּ עָרִים . בְפָחוֹת מִשָנָה אֲנָשִׁים הִזְדַּקְּנוּ בְּיוֹתֵר מֵעָשׂוֹר וּבְּכָל זֹאת כָּתְבוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת וְשִׁירִים .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא