|
|
עמוד:9
מעלה | גיליון 5 | אדר ב׳ תשפ"ב | מרץ 2022 | 9 לעולם הקורא הישראלי, שמכיר את האתוס הציוני והפוליטיקה המקומית . כשארליך מפעיל בעדינות את כוחותיו כמתרגם על ציר היהדות הוא עושה זאת למשל כדי להשיב לחיק המקרא טקסטים דוברי אנ גלית שמפנים אליו ממילא, כמו - בנוסח "בצל צרי עתיד" לשיר ״The Doubt of Future Foes“ מאת אליזבת הראשונה ( עמ' 30 ) . ארליך מתרגם את המילה snare ( "מלכודת" בעברית עכשווית ) באמצעות הביטוי המקראי "פח יקוש" . עיון בטורים שפותחים את הנוסח : "בְּצֵל צָרֵי עָתִיד / גּוֹלָה גִּילַת הוֹוִי . / הַשֵּׂכֶל סַח לִי : פַּח יָקוּשׁ לָךְ, / אַל נָא תִּתְקָרְבִי" מלמד שארליך אף שואב השראה צלי לית ותוכנית ממראי המקום של - ביטוי זה במקרא : " הַוּוֹ ת" ( תהלים צא, ג ) – " הוֹוִי ", "נָ בִיא " ( הושע ט, ח ) – "תִּתְקָרְ בִי " . לעיתים ארליך מרחיק לכת יותר על ציר זה כדי למצוא חלו פות לביטויים ולמבנים לשוניים, - גם אם הטקסט באנגלית אינו מפנה מפורשות אל ארון הספרים היהודי . דוגמה לכך היא השימוש בבני ההגדה לתיאור יחסם ארב עה ארכיטיפים אנושיים לתהילה - שנלווית לשירה : "חָכָם מַרְחִיק אוֹתָהּ, רָשָׁע אוֹתָהּ שׁוֹלֵל, / וְתָם שׂוֹנֵא אוֹתָהּ, וּבוּר אֵינוֹ שׁוֹאֵל", מתוך "מסה על הביקורת" מאת אלכסנדר פופ ( עמ' 53 ) . במקרי קיצון ארליך יוצר "יש מאין" תרגומי מבלי להיאחז בעוגן במקור, כמו בנוסח "שירת עצמי" מאת וולטר אלכסנדר ריילי ( עמ' 95 ) , שבו הוא מגייס את "בן סורר ומורה" : "רֹאשִׁי דַּוְקָא פּוֹרֶה / אַךְ סְבַךְ שָׁלֵם סוֹרֵר וְגַם מוֹרֶה" . זאת שעה שהמקור יום-יומי ובל תי-תנ"כי בעליל : -I am quite“ well meaning / but a lot of things are always interven - ״ing . שימוש בביטוי זה מכביד על הנוסח . לספר אומנם קוראים "נוסח עברי", אבל תנועה על ציר היהדות מספקת לארליך גישה גם אל מכמני הארמית . לעיתים הוא משבץ ביטויים באופן ישיר בנוס חיו, כמו ב"המנון לבכחוס" מאת - רוברט הריק ( עמ' 36 ) , שבו מו- חלפת התחינה Let me drink“ ״no more באמירה – " לא עד דלא ידע" תוך הסתמכות על היכ רות הקורא עם מנהג פורים המ- עוגן בתלמוד . לעיתים הוא מסגנן - את טוריו "ברוח" הארמית, כמו ב"התלכדות הצמד" מאת תומס הארדי, על טביעת הטיטניק ( עמ' 111 ) : "בְּשֶׁקֶט מֵי רַבָּה בְּרֹחַק הִת�- גַּדַּל ו� הִת� גַּבַּשׁ גַּם הוּא" . משחקי המילים על קדיש יתום ( שְׁמֵיהּ רַבָּא – מֵי רַבָּה, יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ – הִתְגַּדַּל וְהִתְגַּבַּשׁ ) יוצרים תמו נה שמשרתת את הנימה ההספדית - של השיר ומוסיפים לו אווירת אשכבה יהודית . הציר השני הוא ציר העכש- וויות , שעליו נע ארליך כדי לספק לדובריו את ידע העולם התרבותי- מדעי שיש לו כנציג המאה ה- 21 . מה קורה כשלוחצים על הֶקשרים תרבותיים שלא היו זמינים לכותב בזמן הכתיבה ? כך למשל בטורים הללו מתוך "מסה על הביקורת" ( עמ' 55 ) : “ - Pride, Malice, Fol ly, against Dryden rose, / In various shapes of Parsons, ״Critics, Beaus מציע ארליך – "עַל דְּרַיידֶּן קָמוּ יַחַד בְּנֵי שְׁלוֹשָׁה זָנִים / בְּנֵי אָוֶן : מְבַקְּרִים, כְּמָרִים וְטַרְזָנִים" . קיים דיסוננס אנכרו ניסטי ( גם אם משעשע ) בחיבור - אנגלי מהמאה ה- 18 שמספר על משורר יליד המאה ה- ,17 שעליו קמו "טרזנים" ( מאהבים פראיים בהשאלה ? ) בהשראת דמות קול נועית מהמאה ה- 20 . - דיסוננס דומה נוצר גם כשנ עשה שימוש במושגים מדעיים - שלא קיימים בזמן כתיבת השיר, דוגמת השימוש במושג ספקטרום במובנו הפיזיקלי המודרני : "כְּשֶׁ מִּתְמַזְּגִים צְבָעָיו מִסּ� פֶּק� ט� רוּם מִתְ-- פַּצֵּל" ( עמ' 56 ב"מסה על הבי- קורת" ) . דוגמה נוספות לשיבוץ כזה ניתן למצוא ב"מזמור לעת מגפה" ( עמ' 25 ) מאת תומס נאש, בן המאה ה- 16 : "קֶבֶר הוּא קֵץ כָּל וֶק� טוֹר " . המושג וקטור בהקשר האפידמולוגי, כאורגניזם המעביר את מחולל המחלה, נכנס לשימוש מאות שנים אחרי כתיבת השיר . מה הגבול, אם קיים ? איזה מילים ומושגים לא ניתן לשים בפי דובר עתיק ? על הציר המרכזי השלישי – ציר הישראליות – ארליך מתבל את הטקסט בביטויים שנועדו במיוחד לעיני ישראלי, דוגמת בחירת השם "שִׁירָתוֹ מוֹנוּמֶנְטוֹ" ( על משקל "תורתו אמנותו" ) “לשיר - His Poetry his Pil ״lars מאת הריק ( עמ' 38 ) , והל- חיצה על הכפתור הטרומפלדורי בטור "לָמוּת בְּעַד אַרְצָם" בפואמה "מוד" ( עמ' 82 ) מאת טניסון . קריצות עין אלה הן לעיתים בח זקת מעט המחזיק את המרובה - עבור הקורא המקומי, והן אינן מעוררות קשיים מיוחדים . לעיתים, עצם המעבר לעברית מייצר הזדמנויות לשוניות שאינן קיימות במקור . ב"המנון לבכחוס" ארליך מנצל זיקות שקיימות בין העברית ליוונית באמרו : “כּוֹס הִגְדַּלְתִּי ל� קַלֵּס / בְּפָנֶיךָ, הֶרְקוּלֶס" . הפועל "לקלס", שנכנס לעברית בימי חז"ל במשמעות אמירת דברי שבח והלל, נובע מהמילה היוונית kalos , שמשמעותה "יפה" או "נאה" . יתרה מכך, הנוסח מהדהד את שמו של נרקיסוס בטורים "אִם תַּרְפֶּה, לְךָ אֲבִיאָהּ / נַר� קִיסִים בְּשׂוּ- מֵי גְּבִיעַ", באופן שהאנגלית של הריק אינה מסוגלת לעשות עם זר daffodils . לצד הזדמנויות התרגום מציב גם אתגרים, בעיקר בשירים במ שקל קלסי . על פי רוב ארליך - מצליח לשמר את המשקל, אבל לעיתים חורג ממנו . בסונטה 41 מאת ויליאם שייקספיר ( עמ' 27 ) , למשל, שכתובה במקור בפנט מטר יאמבי, ארליך חורג מהמ- שקל, וכך טור דוגמת -Where“ thou art forced to break a ״twofold truth בסוף הקווט- ריין השלישי נהפך ל"כִּי בּוֹ הֲרֵי הַיֵּצֶר שְׁתֵּי בְּרִיתוֹת שׁוֹבֵר" . ארליך מבצע חריגות כאלה באופן מודע ( הוא מצהיר עליהן בגלוי במבוא, ומבאר חלק מהאילוצים שהובילו אליהן ) , אבל התרחקות ממשקל קלסי עודנה מחיר גבוה לשלם בתרגום יצירה ממסורת שירית דוגמת סונטה . לא אחת ארליך מצליח לשמר את הצורה באופן מושלם, אבל משלם בשינוי המִשלב הלשוני של השיר . כך למשל בנוסח העברי לשיר הדחוס והקצר "רונדו" מאת לי האנט ( עמ' 63 ) , ארליך מש- תמש בצורות חבורות ארכאיות דוגמת "נְשָׁקַתְנִי" ו"הִזְדַּמַּנוּ" . אר ליך עושה זאת כדי להתמודד עם - אילוצי הצורה, החריזה והתוכן, אבל התוצאה מליצית בהרבה מהמקור . רגע לפני הסוף, מילה על שירי הסימפוניות . אלה אינם תרגו מים במובן המסורתי, אלא שירים - מקוריים שמתיכים יחדיו מוטיבים מתוך הסימפוניות של בטהובן וברהמס, ניצוצות מרוח המלחי נים, רעיונות שנקשרו בהם ומו- טיבים בשירים עבריים בעלי זיקה - אליהם . לחלק מהטורים בחלק מהשירים מוצמדים תווים של נושאים מוזיקליים מתוך הסימ פוניות, וניתן ממש לשיר אותם . - לדוגמה, לצלילי הסימפוניה הח מישית של בטהובן ( עמ' 163 ) - ניתן לשיר "גְּזַר הַגּוֹרָל . / זָר הַגּוֹ רָל . / וְסָר הַמָּוֶת / זָר וְקַר / הַסִּיר - מֻרְעָל" . בהשראת הציווי המודרניסטי ,"Make It New" או שמא יש לומר "וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ", ארליך כתב את השירים שאיגד בספר כנוסחים עכשוויים-מוזי קליים למשעי עם תעודת זהות - ישראלית, הגדושים עד להתפ קע ביהדות . המהלך התרגומי של - ארליך עשוי להרחיק את השי רים בכמה וכמה אמות מהמקור – - בחומר, אבל לא ברוח ; והוא מז מין את הקורא העברי לבחון מה - השירים הרוויחו מהתרגום, ולא רק מה איבדו בדרך . ככה זה מתחיל סוד העיבור נוסח עברי הוא פריו של מפגש . מפגש בין יצירה שאינה עברית לבין השפה העברית . ויותר מכך : בין יצירה שאינה עברית – לבין עבריות יוצרת . כי העברית, ובא- כוחה המנסח העברי, באים אל המפגש הזה, מפגש רעיה ודודהּ, לא כעניים המבקשים לקבץ אל קופּת הפח של לשונם המוגבלת ממטבעות הזהב של יצירת העו לם . כגבירה עשירה באה העברית - אל המפגש, כבעלת האוצר המי לולי והתרבותי של שלושת-אלפי - שנות עבריות, יהדות וישראליות, ובסגלה את כליה את הזהב הזר, היא מעתירה עליו מעושרה שלה . מפגש אוהבים מוליד את הנוסח העברי .
|
מקום לשירה
|