"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

עמוד:15

מעלה | גיליון 4 | כסלו תשפ"ב | דצמבר 2021 | 15 ככה זה מתחיל שלמה אטינגר הלל לעצלוּת עַצְלוּת, אַתְּ כֹּה שְׁקֵטָה מִדְּאָגָה, שְׁלֵוָה וְגַם נָאָה אַתְּ לְשַׁבֵּחַ . רָצִיתִי לְהַגִּיעַ לַפִּסְגָּה, לִקְפֹּץ מֵעַל, רָצִיתִי עוֹד הַרְבֵּה אַךְ כְּבָר עֵינַי . . . נֶעֱ . . . צַמּוֹת . . . מְאֹד . . . חַכִּי קְצָת . . . תְּנִי לִישֹׁן . . . רַק קְצָת . . . וְעוֹד . . . עַצְלוּת ! הֲרֵי אֵין טוֹב מִמֵּךְ, עֲטֶרֶת אַתְּ, כְּבוֹדֵךְ בַּכֹּל ; אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁאַתְּ . . . אַךְ שֶׁקֶט . . . שׁוּב . . . אֲנִי . . . נִרְדָּם . . . בִּקַּשְׁתִּי כְּבָר, וְאַתְּ לֹא נֶעְתֶּרֶת . . . עַצְלוּת ! רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת לָךְ שֵׁם וְלֹא הִרְשֵׁית . סְלִיחָה, אֵינִי אָשֵׁם . ואף לעורר בו "חיוך אחרי מותי" . עבודת האלכימיה הזאת היא שעומדת מאחורי המיזם הפואטי שמתגלם באסופה הזו . בשלו שה שערים שמחולקים חלוקה - גיאוגרפית – אירופה, אמרי קה וישראל – משרטט המתרגם - והעורך של האסופה, בני מר, את דיוקנאותיהם של יחידים ששוררו ביידיש בשלושת המרכזים העיק ריים של הקהילות דוברות היידיש - בעת המודרנית, החל מהמאה ה- 18 ועד לימינו . הנגשת תרבות היידיש לעברית, בישראל, טומנת בחובה משמעויות חברתיות-פוליטיות שיש להן היסטוריה ארוכה וטעונה . בשונה מהעברית הישראלית המודרנית, שאומצה על-ידי התנועה הציונית ועוצבה כשפת הלאום היהודי- ישראלי, היידיש – "יהודית" בת רגום מילולי – היא שפה שסוטה - מהפרדיגמה הלאומית . אומנם היידיש אינה השפה היהודית היחידה שהתפתחה בתפוצות יש ראל, אבל היא המזוהה ביותר עם - דמות היהודי הגלותי שעל בסיסו – וכנגדו – התכונן החזון הציוני בעת החדשה . היידיש, שפת המי עוט היהודי שאיננו תובע לעצמו - אוטונומיה לאומית בהכרח, היא שפה של עם שאיננו שואף לה פוך לאומה . מתוקף כך, כפי שני- כר מהתמהיל המגוון של השירים - שמכונסים באסופה זו, היידיש ניחנת בכושר לספוח אליה אלמ נטים ורגישויות מהתרבויות שבהן - היא מתקיימת . כך, ניתן לחוש את התנופה המהפכנית של רוח הקומוני זם שמחלחלת אל כתיבתם של - משוררי היידיש האירופאים-אמ ריקאים מוריס וינצ'בסקי ודוד - אדלשטט מצד אחד, ואת העמ דה האמביוולנטית ביחס אליה - אצל משוררים בעלי רקע דומה כגון איזי כאריק, משה שולש טיין ואברהם רייזן, מצד אחר . - איציק מאגנר מבטא את אווירת הדקדנס האירופית בצל מלחמות העולם, וסוצקבר, הפרטיזן ושורד השואה, מבטא את תחושת הבגי דה של היהודים נוכח אחיהם, בני - ובנות תרבות אירופה . בפואמה רוויית התוכחה שהוא מקדיש לפולין, כותב סוצקבר על "הק ליע הלוהט" שירש מוורשה, על - תחושת השבר התהומית שחשו היהודים דוברי היידיש ה"קלועה בפולנית", שתרבותם הייתה שלו בה בתרבות הפולנית, וש"בִּמקום - את ארצם – אהבו את ארצךְ", את פולין ( עמ' 103 - 104 ) . העל- בון והצער הצורב מובילים אותו, בשיר אחר, לקרוא : "אדמתי" – אדמת אירופה, ולא אדמת ארץ האבות – "בלעי את כל הדור, דג לים ומחנות" ( עמ' 98 ) . - העירוב בין התרבות היהודית- יידישאית לתרבות שבתוכה היא משוקעת מתבטאת גם בשילובם של שמות ומילים לועזיות בשפת השיר, ולא פעם בקצה הטור השי רי, מה שמזמן את האתגר הפואטי - של חריזה בין-שפתית שהמתרגם לעברית נוטל על עצמו בוויר טואוזיות מרשימה, למשל "לבי - נכמר וגם נצמת מִקור כי / אינֵך אותה האֵם שתואֲרָה / בַּספר שק ראתי מאת גוֹרְקִי " בשיר של שו-- לשטיין ( עמ' 79 ) ; וכן "ומי יְגַלֵּת נִי / מדוע עיניו משוּנוֹת, / ועליי מעדיף הוא את לֶנִין ? " בשיר של כאריק ( עמ' 60 ) . בפואמה "אל פולין" סוצקבר מבריח כל אחד מחלקיה בשורה בפולנית שהוא שואל ממשורר אחר, מה שמזמן אתגר תרגומי דומה ( עמ' - 114 99 ) . באותו האופן משתרבבות אל שירי משוררי היידיש בני ארצות הברית מחוזות כלאיים כמו "האיסט-סייד היהודי" של ניו יורק, ושורות בעלות נופך יומיומי-אמריקאי כגון s time׳it" ,"take it easy"ו "to go שה- משוררת רייזל ז'יכלינסקי משב צת בשיר שמשחזר ערב פרוזאי - בסניף של רשת המזון המהיר "s׳Nedick" ( עמ' 201 - 202 ) . בשיריו של יעקב גלאטשטיין האמריקאי יליד פולין, האיכות האנטי-לאומית של היידיש נהפכת לעמדה פוליטית מתריסה . "לילה טוב, עולם רחב . / עולם גדול, מסריח", הוא כותב בשיר הבוטה והעוצמתי מאפריל 1938 : "אני חוזר לַגֶּטוֹ . / [ . . . ] הַלֵּל, הַלֵּל, הַלֵּל, / חיים יהודיים שְׁפוּפִים . / עולם, אני מחרים את כל תר בויותֶיךָ הטרֵפוֹת . / [ . . . ] אני - חוזר לַעששית, לְצל נרות החֵלֶב, / לאוקטובר הנצחי, כוכב אביון, / לִרחובותיי העקומים, אל פָּנָסִים גיב נים, / ואל גווילי מִקְרָא, - / גמרא, חריפוּת / סוגיות, תרגום נהיר, / ואל הדין, ואל מובן עמוק, אל חוב ויוֹשֶר . / עולם, אני צועד אל האור השָּׁקֵט של הגֶּטוֹ / שוב באושר . / / לילה טוב, עולם . אני נותן לך אשראי : / את כל משחררַי . / קח את יֵשׁוּ- מַרְקְס ותחנק עם עוז רוחם, / ותִתפגר בכל טיפת דמנו המּוּמָר . / [ . . . ] אני חוזר אל דָּלֶ"ת אַמּוֹתַי . / משיר האלילים של וַגְנֶר אל ני גון וּנהמה . / אני נושק לכם, חיים - יהודיים זנוחים . / קולות החזרה בי כבר מרוב שמחה בוכים" ( עמ' 169 - 170 ) . כפי שניתן לראות כאן, הב חירה באופציה היהודית-יידי- שאית, לפי גלאטשטיין, מבטאת - את הפניית העורף אל המפע לים האידאולוגיים האוטופיס- טיים והמסוגרים שהולידה תנועת - הלאומיות המערבית המודרנית . העדפת ההתפלפלות היהודית על פני הבשורות הפומפוזיות של מהפכנים כגון ישו ומרקס מתב טאת גם בחזרה אל ה"ניגון והנה- מה" הקדם-פוליטיים שמוצבים - כאנטיתזה למנגינה המהוקצעת שמיוצגת כ"שיר האלילים של וגנר" . "חבקי אותי באמונה חו נקת, / לְשׁוֹנִי ; [ . . . ] / קִשרי אותי - לְאָהֳלִי", הוא מסכם את המהלך הזה בשיר אחר ( עמ' 171 ) . החופש מהשיוך הקולקטיבי השרירותי של הלאום מאפשר לחלק ממשוררי היידיש שמופי עים באסופה לזהות את היידיש - דווקא כשפת השירה האולטימטי בית . "אז איך מגיע יהודי / להיות - פייטן, לרשום שורות ? " מביא וינצ'בסקי את תלונתו הקנטרנית של פלוני, ועונה : "גם בז'רגון ( יידיש – א"ר ) / אפשר להיות למשורר, / כשם שבלשון כגון / לטינית, יש מי שבִּרבר . / / וחוץ מזה, יכול להיות / שיידיש היא כל כך יפָה / דווקא מפני ששום אידיוט / אינו מבין את השפה" ( 121 - 122 ) . כמו הלטינית בזמנו, היידיש היא שפה שבכוחה לחצות תרבויות ולאומים ולשמש כשפה האוניברסלית של הרוח והאומנות . אומנם לא כל משוררי האסופה חולקים את ההשקפה הזו : "המו זה של שירַי איננה פֶּרַח" מחציף - י"ל פרץ, אולי בקריצה אל הסונט ה- 130 של שייקספיר : "לא בָּאָחוּ היא גְדֵלָה, / היא לא פרפר, נושק בְּפֶה רַךְ / כל פרחח, בִּמְחִילָה . / / [ . . . ] מוּזָה זוֹ – זמיר אֵינָהּ . / והיא קפוצה וּמכוערת, / היא יהודייה זקנָה" ( עמ' 21 ) . פרץ מצהיר בפ- נינו שהוא לא מבקש לעבוד את הנשגב והיפה בשיריו, אלא לשאוב את השראתו מההקשר החברתי של בני עמו וקהילתו – וכך המו זה הענוגה, הפרח או ציפור השיר, - מתחלפת בדמותה של יהודייה זקנה מוכת גורל . לעומתו, בשורת שיר של בינם הלר שכמו מתכת בת עם זו של פרץ, דובר הנצח - אל המשורר, ואומר : "אני הפרח, לא הסנה" ( עמ' 92 ) . ואכן, השי- רים הליריים של א' ליילס וציליה דראפקין, למשל, באמת מצליחים להותיר רושם ייחודי וחזק גם בת רגום, וכמו מוכיחים את פוטנציאל - האמת של הטענה בדבר מעמדה של היידיש כשפת השירה . ביחס לשפות שירה אחרות שמתורגמות לעברית, יש מן הייחוד במפגש שלנו עם היידיש . שכן אנו בניה ובנותיה של שפת הלאום היהודית-ישראלית, ואילו זו השפה האחות, המובסת . בזכות הבחירה של מר, העורך והמתר גם של האסופה, לכנס בה בעיקר - שירים שנכתבו בחרוז ובמשקל, אנחנו אפילו זוכים לקבל הצצה אל האיכות המוזיקלית של הדי בור היידישאי . המקצב של שיר - הגעגועים של משה לייב האלפ רן מוביל אותנו להגות את שמו - של "שַׁעְיָה-הִלֵּל" במלעיל, כפי ששורת השיר של אלכסנדר שפי גלבלאט מזמינה אותנו להגות - כהלכה את שמו של "שִׁיֶיע מְלַמֵּד" אחד . ואולם ייתכן ששימור נועז יותר של הכתיב היידישאי בתר גום היה יכול להיטיב עימו ולה- דגיש את האיכות האל-ביתית - הכרוכה בחוויית הקריאה בתרגום ☞ של השפה האחות הזנוחה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא