|
|
עמוד:11
] 11 [ מבוא בצורה של אוטוביוגרפיה : זהות ישראלית, קולנוע והגירה יבגדו לכאורה בזהות האתנית שלהן . כלומר, מאפיינים כמו רכישת השכלה, התנהגות מנומסת ומכבדת, מגורים באזורים הטובים של העיר הגדולה או עבודה במקצוע שנתפס כבעל מעמד גבוה, מהווים למעשה בגידה בזהות ה״לא לבנה״ שלך — וזו הנחה שאינה רק שקרית אלא גם מסוכנת והופכת את החיים לבלתי אפשריים . הקטגוריה הזאת של המזרחיות הייתה קשה לי מאוד להבנה כאשר הגעתי לארץ, ולאורך השנים המשכתי להרהר בה . היא לא נראתה לי הגיונית ולא הייתה לי מוּכרת, למרות שלא מדובר בתופעה ישראלית בלעדית . למשל, לטינו-אמריקנים חווים אפליה מסוג דומה באירופה ובארה״ב . אנחנו מתבקשים למלא את המקום של ״לעשות שמח״, להיות אקזוטיים, ארוטיים, רגשנים, חמומי מוח וחסרי השכלה . אנשים בעלי עור כהה מוצאים את עצמם בסיטואציה דומה בעולם כולו, בין אם באירופה, בארה״ב, באמריקה הלטינית או בישראל . כיהודי ארגנטינאי חוויתי לא מעט את התנודה הזאת בין ״לבן״ ל״לא לבן״ . בארגנטינה אני נתפס כ״לבן״ — כלומר קיבלתי השכלה בבית ספר פרטי יהודי ושיעורי פסנתר מגיל קטן, והמשפחה שלי משתייכת למעמד הביניים . עם זאת, כשאני נוסע לאירופה או לארה״ב ( ולעיתים קרובות גם בארץ ) אני נהפך ל״לא לבן״ — הממלא את התפקיד האקזוטי הלטיני, משום שהמוצא שלי קרוב יותר לזה של עובדי הניקיון מאשר לזה של הפרופסורים . למשל, כשלמדתי לתואר שני בשווייץ, אחד המרצים שם היה קורא לי שוב ושוב ״פדרו״, למרות שאני ואחרים תיקנּו אותו בלי סוף, כי באופן כללי היה נראה כי עבורו כל הלטינים היו ״פדרו״, ובכל פעם שהוא נזקק לעזרה בהקשרים טכניים כאלה או אחרים, הוא היה פונה אליי וגורם לי להרגיש כמשרת הלטיני שלו . המעברים האלה בין ״לבן״ ו״לא לבן״, התלויים במיקום הגיאוגרפי שלי, עזרו לי להיות מודע לפריווילגיות שאני זוכה להן כאשר אני נתפס כ״לבן״, והפכו אותי לרגיש יותר לגזענות המערכתית המוטמעת גם באנשים הליברלים וההומניסטים ביותר . ועם זאת, תופעת המזרחיוּת בלטה לי במיוחד . אחת הסיבות לכך היא הנוכחות הרבה שלה בשיח הישראלי . נראה שכל התרבות הישראלית מוגדרת על פי המתח המתמיד הזה בין מזרח-מערב, מזרחים-אשכנזים . אלה שוחט בספרה על הקולנוע הישראלי ניסחה זאת היטב כשדיברה על האופן שבו הציונות הכחישה את המזרח, וניסתה ליצור כאן בלוונט את
|
|