|
|
עמוד:12
כנופיית המפציצים 12 לדחוק הצידה את כל הטרדות והפרטים שמרכיבים את חיי היומיום, ופשוט להתמקד בדבר אחד — הדבר שתואם את קווי המתאר של דמיונו . לעיתים, אובססיות מסיטות אותנו מהמסלול, גורמות לנו לאבד כיוון . מסתירות מעינינו את התמונה הגדולה . משרתות לא רק את העולם שסביבנו, אלא גם את האינטרסים הצרים של עצמן . אבל לדעתי, לא היינו מצליחים להתקדם לשום מקום, להמציא דברים חדשים, או להשיג אושר או יופי בחיינו בלי אובססיות . במהלך כתיבת הספר הזה הזדמן לי להיפגש לארוחת ערב עם מפקד חיל האוויר האמריקני דאז, דייוויד גולדפיין . זה היה במועדון האווירייה במתחם הבסיס המשותף מאייר-הנדרסון בצפון וירג'יניה, ממש מול העיר וושינגטון, על הגדה הנגדית של נהר הפוטומק — מבנה ויקטוריאני מפואר ברחוב של מבנים ויקטוריאניים מפוארים שבהם חיים כמה מהקצינים הבכירים ביותר בצבא ארצות הברית . אחרי הארוחה הזמין הגנרל גולדפיין כמה מידידיו ומעמיתיו — קצינים בכירים אחרים בחיל האוויר — להצטרף אלינו . ישבנו בחצר האחורית של בית הגנרל, היינו חמישה בסך הכול . כמעט כולם היו טייסים צבאיים לשעבר . רבים מהם היו גם בנים לטייסים צבאיים . הם היו הגרסאות המודרניות לאנשים שתקראו עליהם בספר הזה . ככל שהערב התקדם, התחלתי לשים לב למשהו . מועדון האווירייה שוכן ממש לא רחוק מנמל התעופה הלאומי ע"ש רייגן . ופעם בעשר דקות בערך, מטוס היה ממריא מעל ראשינו . לא משהו מלהיב במיוחד : סתם מטוסי נוסעים של חברות מסחריות, בדרכם לשיקגו או לטמפה או לשרלוט . ובכל פעם שאחד המטוסים האלה היה עובר מעלינו, הגנרל וחבריו לנשק היו נושאים כולם את עיניהם כלפי מעלה, רק כדי להעיף מבט . הם לא הצליחו לשלוט בזה . אובססיבים . אנשים שאני מחבב .
|
|