|
|
עמוד:13
13 אהבת הפסיכואנליזה "זה מאוד מעניין . אני רוצה ללמוד עוד" . יש בכך התענגות רבה . השאלה היא מהו המניע העומד מאחורי אותה חקירה . אני מאמינה שאדם הבא למקום פסיכואנליטי מעוניין לדעת, גם אם אינו מודע לכך, בעיקר אמת הנוגעת לו עצמו - אני מכנה זאת "ידע חי" או ידע "ארוטי", ולא "ידע אינטלקטואלי" . יש בו רעב של חוסר סיפוק מהקיים, רצון ליתר עומק בחוויה הסובייקטיבית . הכוונה מאחורי החקירה היא החשובה, היא המניע העומד גם בבסיס יצירת הסימפטום כמו בבסיס כל יצירה אחרת . אם נתעורר אל הידע שהחקירה הפסיכואנליטית חושפת בפנינו, נבין שבמקרים רבים אנו מקדישים את מרב האנרגיה שלנו לשימור הקיים ולהתענגות הפתולוגית נגד עצמנו ונגד החיים . פליני מתאר בסרטו רומא חשיפה של קטקומבות תת – קרקעיות . כשהחוקרים האירו את חשכת המערות, הם גילו ציורי קיר מרהיבים ביופיים, ולאחר שנוקו ותועדו, הוזמן גם הציבור לראות את הציורים . אחרי זמן מה הבינו החוקרים שככל שהמקום מואר יותר, כך הולכים ונעלמים ציורי הקיר . האם אכן נהרסים ציורי הקיר ? האם ניתן בכלל לומר כי הציורים קיימים ללא המבט המאיר אותם ? כמו הלא – מודע, נראה שהציורים נוכחים שם בין ההופעה להיעלמות, וכך מקבלים מובן . מאז תום לימודיי אני מנסה לשלוח אלומות אור זמניות מזוויות שונות אל ציורי הקיר כדי שיוכלו להתגלות ולהיעלם לסירוגין . כך אני מנסה למצוא את דרכי בשיח של לאקאן ובעזרתו בשיח של פרויד, ולשם כך אני נעזרת במורי דרך במלוא מובן המילה : ז'אק – אלאן מילר, קולט סולר, סלבוי ז'יז'ק ורבים אחרים . המטופלים היו והנם מוריי החשובים ביותר, ולהם אני מודה בראש ובראשונה . אולם הם אינם היחידים . הפסיכואנליזה היא בבחינת אגודה שיתופית . כל אנליטיקאי זקוק לקהילת עבודה, לחבר נאמנים אשר ילווה אותו בדרך הקשה והמורכבת שבחר ללכת בה . חבר הנאמנים בונה שרשרת מסירה, שבה כל אחד
|
|