|
|
עמוד:12
12 רות גולן מחקר פסיכואנליטי אינו מחקר מדעי, פילוסופי או אפילו פסיכולוגי . כשאנו בוחנים את מושג האני, אין זו עוד בדיקה פילוסופית אף כי יש בה מן הפילוסופיה, אלא זהו מחקר המביא בחשבון את הסובייקט החוקר . זו הקליניקה, וזו האתיקה . זהו מחקר שמטרתו לא רק לאסוף אינפורמציה או ידע, אלא גם לגלות משהו על האמת ועל הסיבה, וזאת בדרך שתביא לשינוי . זה נכון הן לגבי הפרקטיקה והן לגבי הלמידה . מושג הקליניקה, כפי שהתייחס אליו לאקאן, אינו מכוון רק לטיפול במטופלים, שכן עליו גם להובילנו לחשוב מחדש על הקליניקה שלנו, כלומר על הטיפול שלנו ועל המעבר שלנו מעמדתנו כאנליזנטים למקום של אנליטיקאים וגם על עמדתנו ביחסי ההעברה עם האנליזנטים שלנו . נראה לי כי נוח לנו לשכוח את כוונתו של לאקאן ולהסתפק בעניין האינטלקטואלי שבפסיכואנליזה, שהרי יש פיתוי רב להישאר בחסות המוגנת של העמדה האינטלקטואלית ( המקום של המבט שאינו מובט ) ולא לנסות להבין את ההשלכות של הפרקטיקה על האנליטיקאי עצמו, ההשלכה ביחס למקומי כאנליטיקאי אך גם ביחס לחיי . מחשבה מעין זו עשויה להיות מעוררת ומערערת . כל אדם חושב או סובל, הבא לאנליזה משום ש"משהו לא הולך לו בחיים", "משהו לא בסדר", והוא מרגיש תסכול, חוסר סיפוק ובלבול, ולפיכך רוצה לדעת את הסיבה לכך ואף לשנות את חייו, שואל שתי שאלות : "מי אני" ו"למה אני סובל" . הפסיכואנליזה מקווה שעל ידי חקירת השאלה "מי אני" ימצא האדם תשובות אחרות לשאלה "איך עליי לחיות כדי לסבול פחות" . יש הבדל בין סקרנות לגבי הידע הפסיכואנליטי לבין חקירה מתוך תחושה שגורלנו תלוי בפריצת דרך חדשה באשר לידע זה . בדרך כלל כשמתחילים לשאול שאלות, מוצאים תשובות אמיתיות, אולם קשה לעמוד מול התשובה האמיתית משום שהיא דורשת שינוי עמדה . לפיכך רבים נוטים להקיפה בקפסולה אינטלקטואלית :
|
|