|
|
עמוד:11
11 אהבת הפסיכואנליזה לאקאן קרא לה "המדע המשוער של הסובייקט" . כל זאת בניגוד לתיאורטיקנים השואפים לאוניברסליזציה, לקפד לסובייקט את ראשו . אף אחד לא ישאל על האיווי ( désir ) של התיאורטיקן או אפילו של האמן, לעומת זאת את הידע הפסיכואנליטי אי – אפשר להפריד מהאיווי של הפסיכואנליטיקאי . על כך אומר לאקאן בסמינר ה – XI , ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה : האנליזה אינה עוסקת בגילוי מאפיין דיפרנציאלי של התיאוריה כמקרה פרטי של השפה, ואינה מסבירה בדרך זו מדוע הבת שלך שותקת . הנקודה היא לגרום לה [ לבת ] לדבר . . . . אפשר לומר שמדובר, בסופו של דבר, בהתגברות על מחסום השתיקה . . . . הסימפטום הוא קודם כל השתיקה בסובייקט המדבר המשוער, אם הוא נרפא משתיקתו, כמובן . אבל זה אינו אומר לנו דבר על הסיבה לכך שהתחיל לדבר . 2 חשוב לזכור שהעיקר בפסיכואנליזה אינו השפה, אלא מה שחסר בה, מה שנופל ממנה ; הפסיכואנליזה אינה עוד היבט של התרבות, שהרי היא מתייחסת לאי – הנחת שבתרבות . ביטויי התרבות והאמנות משמשים כדוגמאות, כמקרים פרטיים, כדי להסביר באמצעותם את המושגים הפסיכואנליטיים . בין הפסיכואנליזה לבין האמנות אין יחסים סימטריים : באמצעות האמנות אפשר ללמוד על הפסיכואנליזה ולא להפך, וודאי שלא בצורה ישירה ופשטנית . על פי לאקאן : "יצירות האמנות, יותר משהן משקפות את היצירות הפסיכולוגיות, הן מולידות אותן" . כשתופשים את לאקאן כפילוסוף, סטרוקטורליסט או פוסט – סטרוקטורליסט, בוחרים לדבר על הפסיכואנליזה במונחים של שני שדות - הדמיוני והסמלי - ומתעלמים מהשדה החשוב וההכרחי של הממשי ( כשם שהפסיכואנליטיקאים האמריקאים בחרו להתעלם מדחף המוות ) . הפסיכואנליזה הנה אתיקה של הממשי ; אי – אפשר לנתק את הממשי מהפסיכואנליזה כדרך שעושים התיאורטיקנים והפילוסופים .
|
|